הגיע חודש מאי(זה למי שאולי לא שם לב...),בסוף החודש הזה

ביומו האחרון כמו כל שנה ב13 השנים האחרונות,אחגוג בר מצווה לבלוג.

ב31 במאי ימלאו לבלוג 13.

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתקשה לכתוב.

לא כל כך בקטע שאין לי מה לכתוב,יותר בקטע של מהות ותוכן.

בשנים הראשונות מצאתי בבלוג כר נרחב  למה שרציתי לומר גם מבחינת קוראים ופידבק למה שכתבתי וגם מבחינת מה הכתיבה בבלוג עשתה לי.

כבר חזרתי ואמרתי שהכתיבה בבלוג הפכה לסוג של טיפול, היו לי הארות ,חלקן קרו ממש תוך כדי כתיבה שספק אם היו קורות בדרכים אחרות ואני מניח שאם היו קורות הן היו קורות יותר באיטיות ועולות המון כסף:-)

אני לא יכול בכלל לנסות להעביר את התחושה של מה שקיבלתי כאן מהאנשים היקרים שליוו אותי ועדיין מלווים מי פחות ומי יותר לחיים שלי.

אבל בשנה שנתיים האחרונות אני לא יכול לכתוב את כל מה שקורה לי,בעיקר כי חשובה לי פרטיותם של האנשים שחיים בסביבתי (משפחה מיידית,בת זוג ,ילדים) ,אחים ואחיות וקרובים כאלה ואחרים שנחשפו לעובדה שאני כותב וקוראים כאן לעיתים.

בעובדה שאנשים שקרובים אלי קוראים כאן ואני לא יכול  נאמר בגלל שמירה על עקרון הפרטיות לכתוב הכל,נטלתי מעצמי  כלי חשוב שבלעדיו הכתיבה היא לא מה שהייתה בעבר.

אתן דוגמה מעורפלת משהו.

בשנה שעברה חווינו קושי גדול עם  אחד הילדים. לא יכולתי לכתוב על זה למרות שהעניין בער בעצמותי. לא הצורך "לספר לחבר'ה" מבחינת רכילות שהייתה אולי מקילה מעט על המועקה ,אלא לספר בכנות גם כדי לבדוק אולי לא ראיתי(אגב אני כותב בגוף ראשון יחיד בסוגיה אבל כשאני מדבר על נושא כזה אני מתכוון שגם בת הזוג הייתה שותפה כמובן,רק שהיא לא כותבת כאן  ולכן השימוש בגוף ראשון יחיד)

משהו,אולי פעלתי לא נכון,ודאי אפשר ללמוד מנסיונם של אחרים שעברו משהו דומה ולא יכולתי ,כי בפרוש התבקשתי לא לתת לנושא פרסום כלשהו ודאי לפני שהעניין נפתר, בעיקר כדי שאם מישהו חיצוני  בתהליך יגיע איכשהו לבלוג ויקרא ,יכולה להווצר בעיה שתפגע בסיכוי לפתרון.

גם לי היה אינטרס ברור שהבעיה תיפטר לשביעות רצוננו ואם הייתי צריך לוותר על כתיבה בבלוג כדי לפתור את הבעיה הרי עשיתי זאת,ללא חרטה.

אני מודה שבהזדמנות כזאת או אחרת בעיקר בתגובות לפוסטים של אחרים שרבבתי ברמיזה את העניין ומי שהבין הבין אבל פוסט רחב על העניין לא כתבתי.

וזה רק עניין אחד. יש עוד כמה ענינים חשובים יותר וחשובים פחות שאיני יכול לכתוב עליהם ואני מוצא את עצמי יותר ויותר נשאר מתוסכל מהעובדה הזאת. גם אם אני מקבל לגמרי את העובדה ששמירת פרטיותם של היקרים לי חשובה לאין ערוך מהרצון שיש לי לכתוב עליהם או על מה שקורה לי בחיים שלהם. הם לא בחרו לפרוש את חייהם כאן, אני יכול לספר עליהם בדרך אגב,לא ביקשתי ומן הסתם לא קיבלתי רשות לחשוף אותם ולכן אמשיך לשמור עליהם חסויים.

למרות התסכול ולמרות שלו הייתי כותב תחת כינוי ולא בשמי המלא,אני מניח שהייתי יכול לכתוב ועדיין אני שמח על הבחירה שבחרתי לכתוב בשם אמיתי ובפנים גלויות.

בפוסט הזה לא אעסוק בסטטיסטיקות,את זה אעשה אולי בפוסט  יום ההולדת בסוף החודש,רק אומר שמבחינת כתיבה השגית אם אפשר לכנות ככה את כל המסגרות שנמצאות כאן בישרא ואי אפשר להתעלם מהן כי הן בפירוש ביטוי להכרה לה זוכה בלוגר שאוהבים לקרוא ,הגעתי לכל השיאים האפשריים ולא אפרט.

הכתיבה ההשגית כבר לא מניעה אותי,אני כמובן שמח לראות שהבלוג מככב בפעילים ובפוסטים חמים,זה בפרוש סוג של פיד בק שאני נהנה לקבל

בעבר חיפשתי לקרוא בלוגרים חדשים כדי להרחיב את המעגל שאני קורא וקוראים אותי ובשנתיים האחרונות אני לא עושה את זה.

אני כמעט ולא משוטט ,אני לא מחפש בלוגרים חדשים ומענינים ומן הסתם אני  דבק במילייה שקורא אותי ואני קורא אותו וברור לי שלמרות ההנאה הרבה שאני נהנה מהיחסים האלה,זה לא מספק אותי. אבל אני לא מוצא את עצמי מתאמץ להתקרב ולקרב כותבים חדשים וברור לי שהעניין בעוכרי בשורה התחתונה.

לא תמיד אני כותב עם חשק. אני מאלץ את עצמי לכתוב לפחות פעמיים בשבוע גם לשמר רוטינת כתיבה וגם בואו נודה אני חושש להעלם מהמסגרות ,מבחינת אתה לא נמצא באחת המסגרות בדף הראשי אתה לא קיים.

עזבו לומר לי שזה טיפשי,אני יודע לבד. עזבו לומר לי שזה לא העיקר,גם את זה אני יודע. הידיעה לא עוזרת לתחושה והתחושה כרגע חזקה מכל הגיון,אז גם אני מוותר לעצמי בקטע הזה וברור לי שזה בא על חשבון הכתיבה וברור לי שכשאני כותב על מנת לכתוב הכתיבה לא מצויינת,מרגשת,תופסת בגרון או כל דבר אחר שעושה את הבלוג למה שהייתי רוצה שיהיה.

נכון שזה לא קורה כל הזמן ולעיתים יש פוסטים שאני נהנה לכתוב אותם אבל התחושה הכללית היא אחרת.

אז תגידו אולי מיצית?אולי אתה צריך לקחת פסק זמן?

אולי,

זו מחשבה שגם עברה לי בראש הזמן האחרון אבל מכיון שאני מגדיר את הכתיבה שלי ככתיבה אינטואיטיבית אני לא יכול לומר שאני מפסיק לכתוב,סוגר את הבלוג אומר אדיוס והולך.

אני לא יכול , כי הכתיבה אצלי בתחושות,באה מהבטן,מהדגדוג הזה באצבעות ,מהרצון לחלק עם אנשים מחשבות ולקבל פיד בק,אז נכון יש לי דף פייסבוק ואני לאחרונה כותב בו לא מעט, אבל הוא לא יכול להחליף את המסגרת הזאת,ודאי לא בעוצמה ובטח לא פיד בק שכאן אין לו תחליף.

אז לצערם של אלה שלא אוהבים אותי ויש כאלה ,אני לא עוזב,

אצטרך מן הסתם לעבוד על עצמי כדי לשנות ולעשות סוויץ בראש כדי להתאים בתקופה הקרובה את יכולות הכתיבה שלי כפי שהן עכשיו למצב, שלא אפעל מתוך תחושה שאני כותב  בכדי לקבל הכרה ולהשיג מקום כזה או אחר בטבלה כזאת או אחרת.

אני לא רואה דרך אחרת לעשות זאת ,אחרת הטבלאות האלה ימשיכו לנהל אותי ואני לא רוצה את זה יותר.

התחיל מאי,בעוד 29 ימים אחגוג בר מצווה לבלוג 'פנימי גובלן'.

זה מרגש אותי מאוד כי זו חתיכת חיים.

טרולים ,מגיבים ללא שם ואתה,כן אתה, ואתה יודע למי אני מתכוון, לא רצויים כאן  ותגובותיכם ימחקו לאלתר אז תחסכו ממני.

אני סיימתי,תיהיו טובים