לא הייתה קרבה גדולה ביני לבין אבא שלי כשאחותי ואני היינו ילדים

הוא לא זכור לי כאיש מחבק או חם במיוחד,לא כלפי בכל אופן.

אמא הייתה הרבה יותר חמה ומחבקת ממנו,את זה אני  כן זוכר ממרחק השנים,

לכן כשבקבוצת הוואטס אפ של קבוצתי האהובה הפועל קטמון ירושלים ביקשו שכל אחד יספר איך התחילה  ההתענינות שלו

בקבוצה המקורית,לכולם היה דבר אחד משותף כילדים

אבא לקח אותם כילדים לראות משחק כדורגל.

גם אותי אבא לקח,אני חושב שהתחלתי לראות כדורגל שהייתי בן 8 או 9,גרנו בטלביה והמגרש של הפועל ירושלים היה ברח' רחל אימנו 16 במושבה הגרמנית (זה לא שיש לי כזה זכרון טוב לכתובות היסטוריות,יש פשוט פורום אוהדים בשם הזה ולא הוא לא פורום שמחבב אותנו את קטמון)

מן הסתם מהבית למגרש  המרחק היה רבע שעה ברגל.

אחכ עברנו דירה לבית הכרם ואז המרחק למגרש התארך מן הסתם כי בית הכרם שוכנת בצד השני של העיר ואני בשום אופן לא מצליח לזכור איך הגענו בשבתות למגרש

אבל זה לא העיקר,העיקר הוא שמאז הפרוייקט החביב הזה בקבוצת הוואטס אפ אני שובר את הראש בנסיון להזכר,מה גרם לאבא לקחת אותי למשחקי כדורגל

כלומר לא היינו קרובים,הוא עבד רב היום והיה מגיע  בערב הבייתה (אחכ כשהפך להיות אדריכל עצמאי היה מגיע בצהריים ישן שנת צהריים וחוזר למשרד עד הערב)

הוא היה מהיר חימה,לא אהב שאנחנו מרעישים או משתוללים וכשעשינו את זה למרות בקשותיו,גם חטפנו

לכן למרות שאני בטוח שבדרכו הוא אהב אותי והכל ,אני לא מצליח להבין למה בחר להתחיל ללכת איתי לכדורגל,הרי מעבר לשיחות על המשחק עצמו ומה שמסביב לא היו לנו נושאי שיחה

מעבר לכאלה שהוא יזם כמובן מידי פעם בעיקר על לימודים וכישלוני בהם ואז זה הוביל לכעסים ולכיוצא בהללו:-)

אבל במשך כמה שנים מגיל 8,9 כאמור לפחות עד גיל 12,13 הלכנו יחד למשחקים,שהזכרון הכי חזק שיש לי חוץ מהמשחקים עצמם,זה על עצם הכניסה למגרש.

היו ברזלים שסימנו את השביל לדלת הכניסה,ואחרי שרכשת כרטיס מהחור שבקיר,פנית לשביל הזה כדי להכנס למגרש

לאורך הברזלים האלה תמיד עמדו ילדים,בערך בגילי וביקשו מאנשים מבוגרים שהגיעו לבד שיכניסו אותם איתם,כי אז ילד לא היה חייב בכרטיס אבל  היה חייב להתלוות לצופה מבוגר שיכניס אותו.

אני זוכר איך הילדים היו פונים למבוגרים בתואר ומבקשים" תכניס אותי,תכניס אותי" וכבר אז נחמץ לי הלב אבל מה יכולתי לעשות?

ההליכה למשחק שהתחילה שאני והוא הולכים,הלכה  והתרחבה במשך הזמן וכללה לפחות עוד 2 או 3 גברים נוספים על ילדיהם

אני לא זוכר שהייתה לי אינטרקציה מיוחדת עם ילדי החברים אבל לאבא הייתה חברה לשיחה,לפיצוח גרעינים ביחד וברור שהוא נהנה בחברתם.

יכול להיות מאוד שאימי החכמה חשבה שטוב שיבלה איתי לבד,סוג של זמן איכות אבא-בן ואני מודה שזה משהו למשל שעבר ממנו אלי ובתקופה מסויימת

הצעתי לילדיי ושניים מהם גם נענו ללכת איתי למשחקי כדורגל.

זה נפסק,לא כל כך בגללי אגב ,אלא בעיקר בגלל עיסוקיהם שלהם

וכשחשבתי על זה,אני חושב שלי בזמני לא היו הרבה אלטרנטיבות בזמן הפנוי,לא הייתה טלויזיה ולא פלאפונים שהעסיקו אותנו

ולהם יש והרבה ויכול להיות שהם העדיפו ללכת לעיסוקיהם ולהניח לי בעיסוקי,חוץ מזה אני אבא שונה לגמרי מאבא שלי

אני מחבק ,חם ומראה אהבה אבל לא בזה  עסקינן.

היחסים בינינו נשארו כפי שתארתי עד שאמא נפטרה ב69 ואז עד שהלכתי לצבא באוגוסט 71 ,עשיתי  בעיקר כלום אחד גדול בלי שמישהו שם לב אלי

כלומר סבתא ניסתה אבל התגוררה בתל אביב,אבא התעסק בהשרדות ואני השתדלתי שלא ישימו לב אלי אבל את זה כבר סיפרתי.

אחרי מלחמת יום כיפור היחסים התחממו,הייתי סוג של גיבור מלחמה בעיניו,הוא אפילו שלח לי סיגריות בחבילות ששלח לי לצבא

אבל היחסים חזרו לסורם כשחזרתי ממרום גולן לירושלים

לא הייתה לי בגרות,פחדתי לחזור ללמוד כי פחדתי פחד מוות מכשלון ועוד יותר מהתווית הזאת של הלא יוצלח ואני מזכיר שרק אחרי שנישאתי ונולדה בתי הבכורה וכשהיא אובחנה בכיתה א' כבעלת הפרעת קשב וריכוז ,רק אז התחבר לי הפאזל ונפלו ביחד כל האסימונים.

וכשאופציית הלימודים לכאורה סגורה צריך להתחיל לחפש עבודה

אבא לא אהב בלשון המעטה את הגישה שלי לחיפוש עבודה  והעביר ביקורת כהרגלו ואני כדי לצמצם את הביקורת ,השתדלתי לא להתקל בו

גרתי ביחידת דיור  מתחת לבית עם כניסה נפרדת והיו יכולים לעבור כמה ימים עד שהיינו נתקלים אחד בשני.

עד שנישאתי ונולדו לי ילדיי כמאמר השיר,לא דיברנו יותר מידי על ענינים אישיים ועניין הכדורגל שהלכנו אליו ביחד נשאר חוויה רחוקה 

ביום שישי בשבוע הבא נעלה לבית העלמין לציין 16 שנה ללכתו מאיתנו,ליד קברו נתאסף כל ילדיו,6 במספר כולל אחותי שהגיעה מניו יורק

וכבר כמה ימים שאני שובר את הראש בשאלה מה גרם לו לקחת אותי למשחקי כדורגל ואם כבר ,איזה מזל שזה היה למשחקים של הפועל ירושלים ולא של בית"ר.

אני סיימתי,תיהיו טובים