"וספרי לי על הילד שהייתי,איך שמחתי על הגשם הראשון"

השיר הזה כל כך התאים  לסיטואציה בה היינו

שהרגשתי שחבל שלא חשבתי בבית לפני שיצאנו ובספונטניות הייתי משלבו באזכרה.

שעה ארוכה עמדנו ליד הקבר של אבא היום בבוקר בבית העלמין בירושלים

היינו באופן יוצא דופן  כל ששת האחים והאחיות

אחותי הגיעה מניו יורק וכולנו עשינו מאמץ לפנות את הבוקר הזה.

הטקס שלנו הוא משהו שאנחנו יצרנו אבא הלך לעולמו לפני 16 שנים,ב31 לאוגוסט

בתי הבכורה עמדה להתחיל למחרת כיתה א' ואני כמובן הייתי אחוז התרגשות ומותו תפס אותי לא מוכן.

אני זוכר שישבנו שבעה בירושלים ביקשתי מזוגתי להביא אותה,כי התגעגעתי נורא.

אז האזכרה שלנו מורכבת מקריאת אותיות נשמה,האותיות שמרכיבות את שמו של אבא ואחכ קוראים קדיש

ואז זזים מהקבר כי הוא בשמש וחם

והולכים לצל ושם עושים את הטקס הפרטי שלנו

אחותי מצאה דף שכתבה האחות מניו יורק לפני 6 שנים ושלחה אליה במייל שתקריא באזכרה ההיא והביאה באותו היום.

כל אחד מאיתנו התבקש לכתוב לפי הא.ב. מה הוא זוכר מאבא

וכל פעם שעברנו אות ואחותי הזכירה  אנקדוטה שהתחילה באות הזאת זה גרר שכל אחד נתן מהזכרון שלו את נקודת מבטו

ואצלנו זה מיוחד כי בין ראשון הילדים(אני) לבין האחרון מפרידות 30 שנה,כלומר  כשאני ואחותי אחרי נולדנו אבא ואמא היו אנשים צעירים מאוד,חסרי כל נסיון ,עם השנים ועם בוא הילדים האחרים הלך נסיונם וגדל כמובן.

מדהים שכולנו כל השישה זוכרים שאבא היה ידען גדול,איש ספר,אוהב מוזיקה קלאסית

מכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה מכיר את שמותיהם של פרחים וצמחים רבים,הקפיד כל סוף שבוע לטייל עם כולנו,מהגדול לקטן טיולים רגליים,בסביבה הקרובה והרחוקה כשהוא מתעכב להסביר על תפרחת כזאת או אחרת שצצה בדרכנו ועוד כהנה וכהנה

כאמור שעה ארוכה היינו בבית העלמין,כל אחד הוסיף משלו ואפילו היו כמה  דברים שלא ידעתי

כולם הסכימו שהוא היה "עצבן" בעל פתיל קצר,שמי שהביא ציונים מבית הספר שהוא חשב  שלא מתאימים לסטנדרט שהוא קבע,חטף,בעיקר צעקות

אבל  אני חטפתי גם מכות,אחותי אחרי אומרת שעליה הוא מעולם לא הרים יד (נו ברור היא הייתה תלמידה מצטיינת במגמה משולבת)

אחי שהוא מספר 4 ברשימה אמר שזכור לו שהוא חטף מכות פעם בגלל שהפריע לאבא לישון צהריים וכולנו צחקנו כי היה ידוע שהמנוחה בין 2-4 הייתה קדושה בביתנו.

על הילדים הצעירים יותר הוא כבר לא הרים יד,אבל אם חרגו מהנורמות הוא הרים קול,הם לא זוכרים מכות.

היה תענוג גדול להזכר,ודאי שחלקנו היו עם בני ובנות זוגנו ,אנחנו הבאנו את הבן החייל,כי סבתא נ. שאליה נסענו אחרי האזכרה רצתה לראותו.

ואצל סבתא נ. מצאתי 2 תמונות מקסימות של אבא ואמא שלי שהיו מאוד צעירים

צילמתי אותן במצלמה של הסמרטפון והעליתי למחשב

זו תמונה מקסימה ,אבא ואמא בפינת האוכל בדירה ברח רבי בנימין בבית הכרם,אני מעריך שהשנה היא בסביבות 1960 או משהו כזה,כך או כך בצילום הם כבר בני 30 לערך,הם נישאו כשאבא היה בן 18 וחצי ואמא בת 19 לא ברור לי מאיפה היה להם אומץ לעשות דבר שערורייתי שכזה

אם תסתכלו היטב תוכלו בתחתית התמונה לראותי אותי הקטן מנסה להדחף בין אבא לאמא,אני מניח שאני בן שנתיים הכי הרבה והתמונה צולמה בחיפה שם אבא למד בטכניון.

לסיום ,למרות שבין השיר ששורה ממנו הבאתי בכותרת וליום האזכרה אין ממש קשר אני רוצה להביא אותו בכל זאת בעיקר כי הוא מזכיר לי 

בית משפחה ואהבה.

אני סיימתי,תיהיו טובים