כמעט בכח הכרחתי את עצמי לפתוח את "פשוטעור" של סרנה ולהתחיל לקרוא.

מתעלם מהוואטסאפ הפולט ידיעות ,מהפייסבוק שמאותת הודעות באדום ומהטלויזיה שפתוחה ברקע,חייב טלויזיה ברקע ,גם כשאני קורא

אני בעמוד 58 מתוך 197 וכבר הספר תופס אותי בגרון.

אני נזכר בפוסטים של עדה על ספרים,באיזו סבלנות היא שולפת ציטוטים שראוי לזכור וכאן המון כאלה.

בספרים מהסוג הזה אני תמיד מחפש אותי,אני לא יודע אם זה עניין אוטומטי או משהו אחר ומה שסרנה כותב מעלה אצלי את שברון הלב הראשון שחוויתי.

בן 27 הייתי כשעזבה אותי החברה הרצינית הראשונה שלי וחוויתי שברון לב שחשבתי שאמות.

סרנה מיטיב לבטא כבר בתחילת הספר את השאיפה לעבור את החוויה בשלום:הוא קורא לזה"לחזור בריא ושלם אל הווה".

אני בנתיים אצלול בחזרה אל הספר,בכל זאת חבל לפספס את ה"שוונג"

הייתי חייב לכתוב את התחושה הזאת.