השבוע הזה בין ראש השנה ליום כיפור הוא לכאורה שבוע רגיל.

אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים (44 ליתר דיוק),השבוע הזה הוא לא שבוע קל.

בתוך כל החדשות עם ארועים שקורים בארץ (פיגועים,תאונות אימונים ומחלוקות שלא נפסקות בין שמאל וימין )

אני מתכנס קצת בתוך עצמי ככל שמתקרב יום הכיפורים ולא בגלל קודשו לכאורה של היום הזה.

יום כיפור לא עושה לי הרבה מבחינה דתית,אני מכבד את הצמים ואת היום הזה אבל עבורי הוא יום בו השתנו חיי בפעם הראשונה.

ניסיתי כל השבוע לכתוב פוסט ולא הצלחתי,כלומר כתבתי אבל לא הרגיש לי נכון ללחוץ שלח ומחקתי או שהעברתי לטיוטה

לא הרגשתי שהתחושות שאני מנסה להעביר עובדות בשבילי וכשזה קורה אין לי עניין לפרסם משהו שאני לא שלם איתו.

כתבתי על המלחמה כמעט כל שנה ב 14 וחצי השנים שאני כאן,בכל הפוסטים חזר המוטיב שיש לי חור שחור מהיום הרביעי למלחמה בערך עד כמעט לסופה ב 24 לאוקטובר ואין לי זכרון ברור על מקומות בהם לחמנו מהיום הרביעי ועד כמעט לסוף חוץ מהבזקים

כמו למשל אני זוכר תחושה חזקה בשלב האחרון של הלחימה שאני אומר לעצמי שכל עמישראל נמצא כאן וזה נוכח פקקי תנועה היסטרים על הצירים שהובילו לתעלה (תעלת סואץ לא בלאומילך ולא למאנש) .

ואני זוכר תמונה אחרת ,לקראת סיום המלחמה בעת ערב שאנחנו מתים לישון ומזהירים אותנו שחיילי קומנדו מהארמיה השלישית הנצורה יכולים להתגנב לכיוונינו בלילה על מנת לשבור שבר ולמצוא מזון.

בגלל שהיינו עייפים ורצינו לישון ואלה היו ימי הדמדומים של הלחימה באזור שלנו,לקחנו קומנדקר רתמנו אל אחוריו  מתקן שמכיל מיים ,נייד(אשכרה שכחתי איך קוראים לו)הצטיידנו בכמה ככרות לחם והצבנו את המתקן ועליו כמה ככרות לחם קמ' וחצי לכיוון המשוער של המצרים,שיקחו את המים והלחם ויתנו לישון.

העניין שעברו כאמור 44 שנים ואני לא יכול לומר שהדבר קרה או שהתערבב כאן חלום שחלמתי והפך לחלק מהפולקלור של המלחמה.

מה שכן, ניסיתי כל השנים למצוא את אנשי הצוות שלי,יצרתי דף פייסבוק,עשיתי קבוצת וואטס אפ של הגדוד אבל מעבר לעובדה שהשגתי לשתי הפלטפורמות האלה מספר אנשים שלא היו איתי בצוות,לא הצלחתי למצוא אף אחד וחורי הזכרון שיש לי נשארו בעינם.

השנה החלטתי שהגיע הזמן לשחרר,כלומר להכיר בעובדה שיש לי חורים שחורים בזכרון וזה בסדר שלא אזכור את כל מה שקרה לי ולצוות שלי במלחמה וזה בסדר לא לזכור בפירוט איפה בדיוק היינו ומה עשינו.

מה שחשוב שאני זוכר שהייתי ילד בן 20 ,במלחמה ראשונה בחיי,

זוכר כמו היום את הירידה מרפידים לטסה ואת התחושות שעולות מכיוון הבטן לגרון ותחושה חזקה של פחד

כשפתאום מעלינו ממש ,מפציעים מטוסים שבלי לזהות אותם אני מבין שהם לא שלנו

השעה 14:00 ביום כיפור שנת 73 ואתה קולט שמתחילה מלחמה.

עברו 44 שנים ,הבטחתם יונה,חולירות.

אני סיימתי,תיהיו טובים