לא לא אני לא מדבר על ישרא.

אני לא נפרד כל כך מהר ולא כותב סיכומים,אני אומנם מציאותי ואני יודע שה31 לחודש מתקרב ,אני גם יודע שיש יוזמה להצלת ישרא שהתחילה ועדיין אין תשובות , אבל אני לא במוד של סיכומים מהסוג הזה כרגע.

ואני מוכרח לומר שאני לא כל כך מבין את הבלוגרים שממהרים לכתוב 'פוסט אחרון' או לסכם תקופה,לפני סוף המועד ,אני מניח שכל אחד עושה מה שעם ליבו ,אני עוד לא שם ,למרות שגיביתי את הבלוג ופתחתי בלוג בוורדפרס אליו העברתי כאמור את הגיבויים.

אני רוצה לכתוב על משהו אחר.

ודאי זכור למי מכם שבני עשה תאונה עם אופניים חשמליות,הוא עבר צומת באור אדום,נכנס במכונית ונפגע בעצמו.

לא היו נפגעים במכונית שבה הוא נכנס מלבדו.

הוא הועבר לבית חולים טיפלו בפצעיו ומכיון שהיה מדובר בתאונת דרכים,חוקר משטרתי הגיע לחקור אותו ולגבות עדות.

שבוע או שבועיים אחרי שהתאושש התייצבנו יחד איתו במשטרת התנועה לגביית עדות.החוקר גבה עדות ואמר שכנראה תוגש תלונה ויהיה משפט תעבורה.

כל זה קרה במאי השנה שהילד תלמיד בית ספר ואין לו רשיון נהיגה לרכב.

כשהגיע הזימון לבית המשפט הילד התגייס כבר.

מכיון שאנחנו לא מורגלים בענינים כאלה ואף אחד מאיתנו מעולם לא נאשם בשום דבר, הבנו שאנחנו צריכים סיוע של עורך דין. המליצו לנו על עורך דין לעניני תעבורה,צלצלנו ונפגשנו איתו,אחרי שסיפרנו לו את הסיפור הוא די הרגיע אותנו ואמר שזה יכול להסתיים בשלילת רשיון ובקנס כספי.שלשלנו לידיו סכום כסף לא קטן והלכנו הבייתה.

לדיון הראשון הוא אמר שאנחנו לא צריכים להגיע ואחרי הדיון הראשון בו לא קרה הרבה ,נקבע דיון שני אליו הוא ביקש שהבן החייל יגיע.

הדיון נקבע להיום.

אתמול הייתה שביתה במשק ואני עבדתי 3 ומשהו שעות בסך הכל (מ2וחצי בלילה עד 6 בבוקר,נכון שעות מטורפות אבל לא הייתה ברירה)

זוגתי לא הייתה יכולה ללוות אותו היום ואני חשבתי שאין צורך ללוות אותו וגם לא יכולתי להשתחרר מהעבודה ולהיות ב10 בבית המשפט .

בני האמצעי ליווה את הבן הצעיר לבית המשפט והם התייצבו שם בשעה 10 כי  זה מה שביקש עורך הדין.הדיון לא התחיל ב10 וגם לא ב11.

העניין שבסביבות 12 הבן האמצעי היה צריך לנסוע לעבודה שלו וכך ב11 וחצי בבוקר קיבלתי טלפון מזוגתי שאמרה שאני חייב לנסוע לבית המשפט כדי להיות עם הבן הצעיר.

בתחושה הרגשתי שהפעם אין מה להתווכח ואני צריך לנסוע לבית המשפט.

נסעתי.

כשהגעתי קרוב ל12 ,הדיון עוד לא התחיל והבן כבר היה על קוצים מכיון שהוא צריך לחזור עוד היום לעיר הבה"דים.

מצאתי את עורך הדין שלנו,אמרתי לו שהבן מחכה כבר שעתיים מחוץ לאולם של השופטת ואם היא לא יכולה לקבל אותו שידחה את הדיון כי הוא צריך לחזור לצבא.

העורך דין נכנס לאולם של השופטת דיבר איתה ,חזר וקרא לנו.

נכנסנו והמתנו עוד כחצי שעה בתוך האולם עד שתורו הגיע.

בשורה התחתונה מכיון שהבן הודה באשמה ובעובדות היא הבינה שעומד מולה בחור צעיר ממשפחה נורמטיבית שמשרת בצהל.שאלה אותו כמה שאלות, גם אותי אגב כאבא שלו ושנינו התחייבנו שמקרה כזה לא יקרה שוב

והיא גזרה את דינו באופן הכי קל שאפשר.באמת.

לא אפרט את העונש ,אבל אומר שקיבלנו קנס קטנטן ושלילת רשיון קטנטנה מאוד וגם הוא הבין שהוא קיבל כאן הזדמנות פז שלא תחזור אם חס וחלילה טפו טפו טפו זה יקרה שוב.

מיהרנו לשלם את הקנס הקטנטן ועפנו מבית המשפט.

אני רוצה לומר שזו הייתה חוויה שאני מקווה שלא נחווה שוב ודבר נוסף אני רוצה לומר, שטוב שנסעתי לבית המשפט.היה חשוב לבני שאהיה שם לצידו באותה מידה שלי היה חשוב להיות שם ברגעים האלה

ולא הבנתי את זה אתמול כשהנושא אם צריך ללוות ולתמוך בו בבית המשפט, עלה .

זוגתי צדקה ואחרי שהדיון הסתיים צלצלתי לומר לה את זה.

זהו. אני סיימתי,תיהיו טובים