ב1985 דרום לבנון לא היה מקום נעים להיות בו.

ב82 התחילה מלחמת לבנון,הייתי שייך ליחידה שליוותה שיירות של אספקה ליחידות הקדמיות.

בסבב הראשון הייתי כ60 יום בלבנון ,ישבנו בהרי השוף,סמוך למפקדת האוגדה שיישבה בעליי וליווינו כאמור משאיות אספקה לכל הגזרה המערבית עד למערב ביירות.

הייתי מילואימניק וכשהשתחררתי מהפעם הראשונה והארוכה מהמילואים בלבנון קיוויתי שהשהות של צהל שם  תיהיה קצרה ולא אצטרך לחזור לשם.

אבל חזרתי,

כל שנה ,

בכל פעם במקום אחר במרחב של לבנון.

פעם ברכס עלי טאהר,פעם במוצבים של הגזרה הצפונית למוצבים הקדמיים כרכום,ריחן  ודלעת אני חושב שקראו  להם,אם כי במרחק הזמן יכול להיות שאני טועה בשמות

בחורף של 1985 שוב קיבלתי צו מילואים

נאמר לנו שאנחנו מסופחים לאוגדה 162 שיושבת בגזרה המזרחית של לבנון וניהיה תפ (תחת פיקודו) של מפקד האוגדה  בכבודו ובעצמו.

ראשייה היה כפר לבנוני טיפוסי שישב אם אני זוכר נכון על צלע של הר שבראשו היה מין טיגארט,מבנה ישן וגדול שיכול להיות ששימש בעבר את הצבא הלבנוני והפך לבסיס צהלי על כל המשתמע מכך.

התפקיד שלנו בשרות המילואים הזה היה להיות צוות הליווי של מפקד האוגדה.

מפקד האוגדה היה דורון רובין.

איש גבוה,חתיך עולם,עיניים כחולות טובות,שורשי,ארץ ישראל היפה במיטבה.

30 יום נסענו וליווינו אותו,

פברואר 1985 בלבנון היה חורף קשה,היה שלג ומאוד קר

לאורכם של כל 30 ימי המילואים,נסענו בג'יפ צהלי די פרוץ לקור וגם כשהצלחנו לסגור אותו היה קר.

רובין דאג לנו כמו לילדים שלו,אמיתי לגמרי,הוא לא הכיר אותנו לפני ואנחנו לא אותו אבל עצם העובדה שהיינו צמודים אליו הוא דאג שנאכל ונשתה ונישן היטב ואפילו שנצא לחופשים בסבב.

היינו די מנותקים מהחיים בבסיס ומהיחידה שהחזיקה אותו.

אני זוכר שרובין רצה לבקר אצל כל היחידות שהחזיקו במוצבי הקו בגזרה שהופקד עליה ואני זוכר שהיה אפשר לנוע בלילה עד שעה מסויימת ואחריה זה כבר היה מסוכן.

אני זוכר שערב אחד נסענו למוצב שהחזיקה סיירת גולני בג'בל ברוך,המקום הכי גבוה בלבנון,ירד שלג,יצאנו בערב לכיוון המוצב ולקח לנו זמן להגיע,היה קר,שהגענו רובין לא הסכים שנישאר מחוץ למוצב למרות שתפקידינו היה לאבטח .

נכנסנו איתו פנימה,אכלנו בחברת חיילי המוצב ואיתו ארוחת ערב וכשעמדנו לעזוב,כמות השלג שנערמה לא איפשרה לנוע על הכביש.

לקח זמן עד שהגיע רכב שפינה את השלג ומפקד האוגדה רובין החליט לחזור למרות הכל לראשייה.

היה מפחיד

הלילה היה חשוך אבל דורון היה איתנו מהרכב שלו בקשר ותוך כדי שהוא מדבר איתנו הגענו למוצב שלנו.

כשהסתיימו ימי המילואים נפרדנו ממנו בחום.

לא חזרתי לשרת שוב במחיצתו אבל קראתי עליו כשחזרתי הבייתה וההערכה שלי אליו גדלה.

ביום שישי הלך האלוף במיל דורון רובין לעולמו ואני שמח שהייתה לי זכות גדולה לפרק זמן קצר להכיר אותו

יהי זכרו ברוך