אין לי דמויות שאני מעריץ,כלומר כשהייתי ילד אני מניח שהערצתי כוכבי קולנוע או ספורטאים מצויינים ששברו שיאים,אבל זה לא היה באמת,כי לא פגשתי אותם וההערצה לכאורה לא עמדה במבחן של שום דבר.

אני זוכר כאבא צעיר לקחתי את בתי שהעריצה כוכבים מטלנובלה דרום אמריקאית שהגיעו לארץ והתמקמו במלון בתל אביב,לחכות להם שיצאו םמרפסת או מחוץ למלון כדי שתוכל להצטלם איתם,חשבתי אז שזה מטומטם לגמרי,אבל זרמתי ולקחתי אותה לדבר הזה.

לשמחתי זה עבר לה די מהר העניין הזה.

אצל הבנים שלי לא היו קטעים כאלה לשמחתי .

לא צריך לומר שהתרבות הזאת כילד וכנער הייתה זרה לנו.

והמכסימום שעשינו היה להעריץ זמרים ושחקנים מרחוק,בלי להטריד.אני זוכר שכירושלמי שהייתי מגיע לתל אביב הייתי מסתובב בדיזנגוף בין פרישמן לגורדון רק כדי לראות "מפורסם" כזה או אחר אבל מי חשב לגשת אליהם

יותר מאוחר  כשמישהו מאיתנו רצה לראות את אריק איינשטיין הוא פשוט היה הולך למסעדת כתר המזרח באבן גבירול,אבל מי חשב בכלל להטריד אותו,הספיקה הקרבה אליו

אותו דבר עם ספורטאים,המכסימום היה במידה והספורטאי היה נגיש לבקש ממנו חתימה על פיסת נייר ולי היה אוסף נאה ביותר של חתימות של ספורטאים,בעיקר שחקני כדורגל והקטע המוזר שאף אחד לא היה מהקבוצה אותה אהדתי.

נעבור קדימה במכונת הזמן 50 שנה,לימינו אלה.

ביום שישי האחרון לפני תחילת המשחק של הפועל קטמון ירושלים, נעשה טקס  לכבודו של גדול שחקני הפועל ירושלים בכדורגל,אלי בן רימוז' שמו.

בן רימוז' שיחק בקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים מ1964 עד 1979

והיה כאמור גדול שחקניה.

בטקסים קודמים שנעשו,השחקן היה יורד אל הדשא,מקבל  תעודה וזר פרחים הקהל היה מריע והשחקן היה מתאייד אל חייו.

אבל כאן לפני המשחק פתרום ראיתי התגודדות ולהפתעתי ראיתי שחקנים אחרים של הפועל ירושלים המיתולוגית,כמובן שכאוהד ותיק ניגשתי,ףהצגתי את עצמי לחצנו ידיים,העלינו זכרונות ועשינו סלפי בלתי נמנע והיה באמת מרגש.

ואז היה הטקס לאלי בן רימוז והמשחק התחיל מייד אחריו.

במחצית קמתי ממקומי לחלץ עצמות והלכתי לאזור המזנון,הייתי בין הראשונים שיצאו ושם פתאום קלטתי את אלי בן רימוז',הייתה התרגשות מאוד,גדולה לראותו מקרוב,ניגשתי אמרתי שאני אוהד ותיק,שראיתי אותו בשנות ה60 ושגיסו בכלל חבר שלי וביקשתי להצטלם איתו.

מרב לחץ חששתי שלא אצליח לצלם סלפי וביקשתי ממישהו שעמד בסמוך לצלם במצלמה של הסמרטפון,

משום מה,כשמצלמים במצלמה,היא סופרת מ10 עד 0 ואז עושה קליק,הצלם הבין את זה מייד ואני קיוויתי שאלי יעמוד בסבלנות את 10 השניות האלה,

הוא עמד כשהוא ממלמל,"צלם מהר,לפני שיבואו עוד אנשים שירצו סלפי ולא נגמור עם זה היום"..

אמר,והמצלמה צילמה ואני הודיתי בהתרגשות והוא מייד הוצף באוהדים שצבו עליו.

תשמעו,לא חשבתי שאתרגש ככה מלראות את אליל נעורי 50 שנה  בערך אחרי שפרש ממשחק פעיל

אבל הייתי מאוד נרגש

אחכ מהצד צילמתי במצלמה של הוואטס אפ עוד כמה תמונות מהירות והעליתי לכל הקבוצות הרלוונטיות שאני חבר בהן

הסתובבתי עם חיוך מאושר וטיפשי על פני עד למחרת בבוקר

וחשבתי שאבא שלי היה שמח להיות גם הוא ברגע הזה.

סתם שעה קלה של אושר באמצע החיים.

לצערי אני לא מצליח לעלות את התמונות מהפייסבוק לכאן משום מה

אני סיימתי,תיהיו טובים