יום הזכרון לחללי צה"ל,

  בכל ערב יום זכרון וזה כמעט בנאלי לכתוב,עמדנו כילדים בטקסים ארוכים ודי משמימים שחזרו על עצמם בסידור המוכר שנה אחרי שנה,

היינו סטאטיסטים בהצגה מוכרת מראש,

התפקיד היחיד שהיה לנו מלבד הניבחרים שתמיד הקריאו או שרו הוא לעמוד במסדר הזכרון,להשתדל להיות עצובים ורציניים ולא לצחקק או לפלוט בדיחות.

במבט לאחור,חינכו אותנו להיות ניצבים בהצגה ידועה מראש כי מערכת החינוך באותה תקופה (ואני בספק רב אם השתנה משהו) הייתה שבלונית,לא גמישה,לא יצירתית

וההנהלה והמורים רק רצו שהכל יעבור בשלום .

היינו ילדים,אף אחד לא חווה אז מלחמה,מעטים חוו שכול,

לא היו לנו הכלים להבין מה אמר היום הזה,בסך הכל רצינו להגיע לערב יום העצמאות ולהשתתף בחגיגות שהיו באותו ערב.

זה הלך ונעשה רע עם השנים אני מצטער לומר.

הדיקלומים של ראשי המדינה,הטקסים המשמימים הפכו לכלים פוליטים במאבקים בין הממשלות השונות לאופוזיציה ומאז נתניהו בשלטון המצב הפך קטסטרופה.

אפילו הטקס הכי מרגש שהיה כאן,טקס הדלקת המשואות הפך כלי פוליטי שמשמש את ראש המכשלה לבמה נוספת להפצת דעותיו ולדקלום אחד ארוך שמהלל את עצמו  וזה הפך בלתי נסבל.

בשנים האחרונות  לא צפיתי בטקס הדלקת המשואות. כילד חלון חדר השינה של הורי צפה להר הרצל,היינו רואים בערב יום הזכרון את אלומות  הזרקורים שפילחו את השמיים ובערב יום העצמאות צפינו במופע הזיקוקים,בחי מהר הרצל.

הייתה שמחה אותנטית,לא היו זמרים שלקחו 70 ו80 אלף שקל להופעה של חצי שעה,

היו מעגלי רוקדים,פטישים מפלסטיק ארורים ולא התערבבה בתחושת החג פוליטיקה לסוגיה.

אם מישהו קיבל את פרס ישראל על הישגיו המקצועיים אף אחד לא חיטט בעברו וניסה למנוע ממנו לקבל פרס.

המדינה השתנתה לרעה ויחד איתה כל מה שיום העצמאות מסמל.

חג שמח.

אני סיימתי,תיהיו טובים

והערה לסיום:

על כל פוסט שאני כותב לאחרונה מתנפלים עלי ללא שם עם דעות אחרות משלי,אין לי בעיה עם זה,רק נמאס לי מהמקללים ומאלה שחושבים שדעתם נחשבת ואין בלתה,לא חייבים להגיב על כל דבר,זה לא משנה את דעותי.