ערב יום כיפור,זה תמיד הזמן שמרגיש לי לכתוב משהו,

לא על היום הזה שאין לו משמעות בעיני מבחינה דתית ,אני לא צם ולא הולך לבית כנסת

הזכרון הוא על ומהמלחמה ההיא שהיום נציין 48 שנה לתחילתה.

השנה איתרתי בעזרת שותף שהפך חבר כ200 מאנשי גדוד התותחנים שבו שרתתי ב1973,הכוונה הייתה ועודנה לעשות מפגש לוחמים,אבל קורונה וזה ,בדרך עשינו מפגש זום שבשיאו השתתפו 350 איש,היה מרגש.

פתאום הזכרונות מהמלחמה שדהו במהלך השנים קיבלו צורה וצבע, האפקט המיידי של פעולות איתור האנשים והמפגש גם אם עדיין וירטואלי איתם גרם פתאום לגילויים חדשים:

גילינו שיש הלומי קרב בין החברים,שהמטוס שהתרסק בסוללה שלנו ,סוללה א' ביום השני של המלחמה וחשבנו שהיה פנטום כל השנים,מסתבר,שזה בכלל היה סקייהוק והטייס קיבל שם והפך מוחשי וגם גילינו שהמטוס נפגע מטיל והוא צנח ונפל בשבי ולא חזר משם.

כל מיני תמונות שהיו מטושטשות וקיבלו את הפוקוס המתאים אחרי כל כך הרבה שנים.אבל הכי חשוב בתהליך הזה הייתה ההבנה הברורה שאנחנו החיילים הפשוטים שירינו 6,7 פגזים לדקה כשלא היו עדיין מילואים בסיני ,שידענו שאנחנו סיוע ארטילרי יחיד בגזרה ועד שיגיעו המילואים זה על הגב שלנו ולמרות שהמצרים ירו אש נגד סוללות מטורפת ,קטיושות ,מטוסים שטסו מעלינו ,עשינו את העבודה שלנו כי במעוזים היו אנשים שהיה צריך לחלץ והטנקים לפנינו היו זקוקים לסיוע,לא רוצה להשמע אובר דרמטי,היינו ילדים בני 20,היו איתנו תומכי לחימה אמיצים לא פחות מאיתנו, נהגי משאיות תחמושת,נהגי מיכליות דלק ומים,חימושניקים,קשרים,משנים טכנים, חובשים,נהגי זחל"ם ,טבחים אפסנאים,מכונאי טנקים ואנחנו ה"גיזרים" שמרימים פגזים של 45-50 קילו מהמשטח שעמד ליד הטנק לתוך הטנק,אחד,שם חנ"ה ,השני מרעום והשלישי פותח את הסדן ואין אטמי אוזניים ויורים וכולם כולם הבינו שצריך לתת את הנשמה כאן,לא היינו צריכים קצינים שיאמרו לנו מה ואיך לעשות,פשוט עשינו. ואחרי 47 שנים כשהתחלתי לאסוף את הגדוד הבנתי שהפעם אנחנו הולכים לקבל את "הכבוד" שמגיע לנו,שבזכותנו ושכמותינו המדינה ניצלה,לא הקצונה הבכירה של הצבא,לו זו של האוגדה או של האגד הארטילרי,ברמת הסוללה והגדוד אנחנו עשינו את העבודה כמו חיילים פשוטים אחרים שנהרגו לא עלינו,שנפלו בשבי בגלל מחדלים של הקצונה הבכירה,שעצרו את המצרים בבודפסט ועל ציר חתם או בצירים אחרים עם שמות שאני זוכר עד היום 48 שנה אחרי,עכביש טרטור ועוד כאלה. היום זה 48 שנים למלחמה,מאז כל שנה ביום כיפור אני פותח טלויזיה על הcnn. אני שומר.שלא יפתיעו אותי.

הפוסט הזה מוקדש לחברי הטוב אריה או כפי שאני הכרתי אותו בכינוי "שדות"שפגשתי כאן בישרא ב2004 ונפשנו נקשרה זה בזה.

שחזר פצוע בנפשו ובגופו מהמלחמה ההיא והיא הסתיימה רק אחרי שהלך לעולמו לפני שנה ומשהו .

יהי זכרו וזכרם של כל הנופלים ברוך.