שאתם קוראים משהו והוא תופס לכם את הגרון?

וצובט בבטן?

כמה פעמים אנחנו מנסים לשחזר כאן  פוסט שיעשה הבדל?!

כמה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו כשאנחנו קוראים משהו

והוא מגיע אלינו

לתחושות הכי עמוקות שלנו

שהיינו רוצים לכתוב ככה

להרגיש ככה

אז הנה פוסט כזה

תקראו בסבלנות את הפוסט של שירה מותק

שנמצאת כאן כמעט שנתיים

ותתחברו להרגשה הזאת שאני הרגשתי שקראתי אותו.

מעבר לתגובה שהשארתי שם

יש לי חשק כזה  לצאת החוצה ולצעוק:

כולם..בואו

תיכנסו לקרוא משהו של פעם בחיים

הלוו..גם אתה שמה..

כדאי לך

דבר כזה לא רואים כל יום..

אבל במקום זה

אני עושה ארוחת צהריים לילדים

וכותב פוסט כדי שעוד אנשים יקראו יצירה שבאה מבפנים

חוץ מזה היום

ה28 למרץ יש יום הולדת  10 לבני האהוב יובל

ילד קסם

מוכשר

ראש נהדר

ואחלה ילד

מהלידה שלו שהייתה תהליך מאוד ארוך

אני רק זוכר שבאמצע הלילה שהלידה  לא התקדמה

המיילדת אמרה שאני יכול ללכת לישון ולחזור בבוקר

ובגלל שילדנו במעייני הישועה בבני ברק (בית חולים מדהים של חרדים)

הלכתי ברגל עד זבוטינסקי בני ברק למצוא משהו לאכול

 והיה נורא מאוחר

ואני זוכר שבעל קיוסק אחד שעמד כבר לסגור

היה מוכן לעשות לי חביתה בפיתה בלי כלום כי לא נשאר לו

נו..בטח שלקחתי

מוזר שבכל לידה של כל אחד משלושת ילדיי מעורב עניין של אוכל

אבל על זה בפוסט אחר..

תקראו את שירה

ותהנו