אתמול סיימתי את הספר "יומנים" של ויקטור קלמפרר

אני מנסה למצוא מילים כדי לתאר את ההרגשה שהייתה לי כשקראתי את הספר הזה

ואני לא ממש מוצא

תראו

בשורה התחתונה לא קראתי הרבה "ספרי שואה"

התרכזתי בעיקר בספרים היסטוריים על המלחמה ההיא

בנערותי הלהיב אותי לקרוא על הנצחונות האמריקאים בגואדלקנאל

ובאיי שלמה

הקרב על המידוואי

ועל הפלישה לנורמנדיה

נהניתי לקרוא זכרונות של חיילים ארץ ישראלים שלחמו במדבר המערבי מול רומל

ועל הקרב בסטלינגרד

זכרתי  תאריכים היסטוריים

יום התחלת מלחמת העולם השניה

היום בו הפציצו היפנים את פרל הארבור

יום הפלישה לנורמנדי

והפצצת הירושימה ונגאסקי בפצצת אטום על יד האמריקאים

היה נחמד לשלוף את התאריכים האלה

אבל על השואה עצמה המעטתי לקרוא

כמובן שאני יודע כל מה שאדם בישראל יודע על השואה

מה "עשו" הגרמנים ליהודים

איך מכונת התעמולה הנאצית פעלה כמכונה משומנת

ועוד

אבל מעולם לא קראתי ספר כזה

ספר של איש שחי בגרמניה לאורך כל המלחמה

הרגיש על בשרו איך נושרות ממנו זכויותיו כאדם אחת לאחת

איך הוא ניהיה עפר  פשוטו כמשמעו

ואיך הוא מנסה לשרוד יום אחרי יום אחרי יום

מהרגע שהנאצים והיטלר בראשם עלו לשלטון ב1933

עד סוף המלחמה ב1945

12 שנה !

שבהם הוא הופך מאדם מכובד בקהילה

לאבק.

לגרגר חול.

עכשיו כשאני כותב את הפוסט הזה

ההרגשה ההיא כשקראתי את הספר חוזרת

וזו הרגשה של אימה שמעורבבת עם חנק

כאילו מישהו תופס אותך בגרון ולא מרפה

ולאורך כל הספר המצויין הזה לא הצלחתי להמנע מלחשוב על ילדיי

ולנסות  להסתכל אם בסיטואציה דומה הם היו שורדים

ולא הייתה לי תשובה.

בית מטבחיים 5 הוא ספר מצויין אחר שכתב קורט וונגוט

בין השאר גם על הפצצת בנות הברית את דרזדן עירו של ויקטור קלמפרר

שלא הייתה לה שום חשיבות אסטרטגית למלחמה ההיא

בנות הברית הפציצו את העיר במשך 3 ימים רצופים לקראת סוף המלחמה

והרסו 85 אחוז מהעיר

גם את ההפצצה ההיא שרדו קלמפרר ואישתו

עוד דעה על  היומנים תוכלו לקרוא בפוסט המצויין שכתבה  שלומית א שבזכותה למעשה

הגעתי לספר

אין לי סיומת היום

אחרי שמסיימים לקרוא ספר כזה

כל סיומת נראית  כל כך לא חשובה מול החיים עצמם.