בשנת 75 עבדתי בחברת הפקה שעברה עבור ערוץ 1 בטלויזיה בדרך כלל הטלויזיה הייתה מוציאה עבודות לחברות הפקה חיצוניות. כאלה שהאנשים "בבנין"-(כך אגב נקרא בנין הטלויזיה בירושלים) לא ששו לעשות אז אנחנו עשינו

אני הייתי עוזר צלם צעיר די מבולבל ובמשך שנה צילמנו למחלקה הערבית את כל צילומי החוץ שלה "חידושים והמצאות" הייתה תוכנית בערבית ואני לא מצליח להזכר איך אומרים את זה בערבית זה נשמע די מצחיק בשפה הזאת מה שהרווחתי בשנה הזאת חוץ מעבודה קשה ונסיעות ארוכות לכל מיני כפרים ערבים בצפון הייתה העובדה שהכרתי גם המון אנשי מקצוע בטלויזיה שהתחילו את דרכם כמוני בהפקות כאלה וגם טיולים בארץ ואוכל מדהים  בכפרים ערביים שככה בחיים לא הייתי מגיע לזה   אחכ פיטרו אותי כי לא הייתי טוב והלכתי לדרכי למדתי צילום סטילס עבדתי קצת בצילום עיתונות  ואפילו צילמתי את ההפגנה המפורסמת שבה נרצח אמיל גריצוויג מרימון שהתפוצץ ברחבה לפני הכניסה לכנסת למזלי לפני העליה ימינה לכנסת החלטתי שדי ומיהרתי הבייתה לפתח את התמונות אחכ שמעתי על הרצח והודיתי לאלוהים שלא הייתי שם בתמונות שאני פיתחתי אגב לא ראו את אמיל   אחרי זמן זנחתי את הצילום כי חשבתי שאני לא טוב מספיק בתחום הזה ולא רציתי לעשות פדיחות לאף אחד וחזרתי לקולנוע למזלי דוד שלי הוא במאי מפורסם וידוע. והשתמשתי בשרותיו כדי להכנס לעולם הזה היום כשאני מסתכל בדיעבד על התקופה הזאת אני שואל את עצמי אם הייתי יכול להמשיך להיות שם עד היום.

אני מניח שכן

אבל באמת שעשיתי כמעט הכל

ורציתי לשנות   בגיל 30 בשנת 82 אחרי מלחמת לבנון עזבתי את ירושלים הצעד שעשיתי אז הפתיע גם אותי אני זוכר שלא  הייתי מודע ממש לקטע שאני עוזב חשבתי שאני יורד לתל אביב לעבוד ואחזור בסופי שבוע אפילו לא השכרתי דירה גרתי אצל סבתא שלי

הייתי כל כך מחובר לירושלים סוג של פטריוט ירושלמי הייתי אתם בטח מכירים כאלה שלא מוכנים שידברו סרה בעיר שלכם שאתה מרגיש בה סוג של מלך שכולם מכירים אותך ואתה מכיר את כולם שכשאתה מגיע לסינמטק או לתאטרון ירושלים ביום שישי בצהריים לסרט השבועי כולם באים ללחוץ את ידך לתת צ'אפחה לפטפט ואחכ לנסוע הבייתה ברחובות הריקים של העיר ולדעת שיש לך 3 מסיבות שהוזמנת אליהם בערב סוג של מלך- אמרתי   אז לעבור לתל אביב עיר "משוקצת" - חמה מיוזעת

נראה  אז  כסוג של מהלך על גבול האי שפיות..

מה עוד שהכרתי שם מעט מאוד אנשים ולא היה ספק בכלל שלרדת מרמת מלך לNOBODY פשוט כך זה משהו שלא לקחתי בדיוק בחשבון אבל ירדתי כי הוצאה לי עבודה טובה שהיה חבל וגם בלתי אפשרי לוותר עליה   ככה  גם התרחקתי מהבית

כי אבא שלי  סבר שבן אדם בן 30 צריך כבר למצוא את עצמו ולא להסתובב ולחפש ואבא שלי כבר אמרתי היה בן אדם עם משנה סדורה של מה שאנשים צריכים לעשות ובעיקר איך הם צריכים לעשות אותם  אבא שלי גרס שלאדם צריכות להיות מטרות בחייו ולעמוד במטרות שקבע לעצמו מה לעשות שאני בגיל 30 הייתי עדיין מבולבל לא רציתי מטרות כל כך רציתי להנות מהעבודה שאני עושה להרוויח הרבה כסף לנסוע לחו"ל ולהמשיך להתהולל...

בעצם הירידה לתל אביב היה מה שנקרא "רחוק מעינו הקפדנית של אבי" ומצאתי בעיקר עצמאות לנפש ולא הייתי צריך לתת דין וחשבון על בסיס יום יומי מה עוד שמעבר לעובדות האלה ציפתה לי שם עבודה מסודרת בחברת הפקות משאת נפשו של אבי-עבודה קבועה..   החצי שנה ראשונה בתל אביב הייתה די סיוט לא הכרתי אף אחד הייתי בודד

 וסבתא שלי עם כל רצונה הטוב לא יכולה הייתה למלא את החסר

ניסיתי כמה פעמים ללכת לשתות לבד במקומות שלא הכרתי אבל עצם ההליכה לבד הגבירה את הבדידות שלי לא הצלחתי ליצור קשרים והחברים מהעבודה נשארו חברים לעבודה

כמעט בכל סוף שבוע הייתי ממהר לירושלים לחבר'ה אבל את דירתי השכרתי ולגור בבית של אבא ביחד עם אישתו  גם אם זה היה רק לסוף שבוע זה לא היה זה

ביום שישי אחד כהרגלי חזרתי לירושלים ירדתי בתחנה המרכזית ורגליי סרבו לקחת אותי לאטובוס לבית הכרם במקום זאת הסתובבתי בתחנה המרכזית בירושלים הנה והנה ואז בהחלטה של רגע קניתי כרטיס בחזרה לתל אביב   אני זוכר את הנסיעה הזאת כאילו הייתה אתמול השעה הייתה בסביבות 5 בערב סוף הסתיו אוטובוס אחרון לתל אביב לדעתי הייתי הנוסע שעלה אחרון ועמדתי ליד הנהג

הייתי די נסער מהמהלך שעשיתי כי הבנתי שהוא מסמל מפנה כשיצאנו משער הגיא התחילה שקיעה מרהיבה לוויתי את השמש בשקיעתה ופתאום הבנתי שבזה הרגע בנסיעה הזאת אני משאיר מאחורי את ירושלים ו"מסכים" להפוך לתל אביבי

אני מוותר על ה"מלכות" משאיר מאחרי את הקרדיט שצברתי כסוג של מוביל חברתי והולך להתחיל מאפס במקום אחר בתל אביב

הייתה התרגשות לקח לי עוד קצת זמן להתערות בעיר המדהימה הזאת לעבור מסבתא שלי לדירה שכורה עם עוד 2 שותפים ואחכ עם אחד ובתשע השנים האחרונות בעיר בדירה מדהימה לבד במרכז תל אביב

על "השופטים"

על חוץ לארץ בפסטיבלים ברחבי העולם כבר סיפרתי לא פעם

הצעד הראשוני הזה שעשיתי היה מן שחרור עצמי מדברים שהייתי רגיל אליהם מחובר ובטוח כמובן שבדיעבד היה נכון לעשות זאת אבל מי ידע בהתחלה שיהיה כך? ומי תאר לעצמו שאצליח בצורה שהצלחתי.   זהו חברים

רציתי לכתוב על הסתיו הממשמש ובא

אבל הוא ממש לא

תיהיו טובים