
אז נהפוך שוב את הדף בספר הארוך הזה שאני כותב כאן
ובסופו של הפרק הזה-ביום האחרון של חודש מאי
ימלאו שנתיים להווסדי כאן
כנוסטלגיסט ידוע אני מתלבט
מה לכתוב בדף האחרון של החודש
כבר עשיתי בעבר סיכומי סטטיסטיקה
כבר "התפארתי" ברשימת מינויי הארוכה
נהניתי לראות שמספר התגובות עד היום
נושק ל-50 אלף
ועברתי מספר לא קטן של פעמים את מחסום 100 התגובות
כלומר
מעמדי יציב
אני מקובל
אהוב
ומסופק
היום אני יכול לכתוב את הדברים האלה out loud
פעם לא יכולתי
ואני בהחלט זוקף לזכות המקום הזה את היכולת שלי לומר בקול רם את הדברים האלה
בלי חשש שמישהו יצחק מאחורי גבי
או יתלחשש
לא בגלל שזה לא יכול להיות
זה יכול להיות
זה אני שהשתניתי
זה אני שיודע מי אני היום
זה אני שיכול לחבק אותי על מה שאני
על מה שהייתי
בלי להאשים אף אחד
בלי לכעוס
בלי להרגיש שפספסתי בנעורי את נעורי
כי חבל כל כך על האנרגיות שילכו על כעס והטלת אשמה באלה שלא נמצאים כבר
יכול מאוד להיות שכבר כתבתי חלק מהדברים האלה
אבל חזרה עליהם מידי פעם
כמו סוג של מנטרה
מזכירה לי איפה אני היום
איפה הייתי פעם
ומחזקת אותי בדרכי
מאוד מחזקת
ונראה לי מתאים שבדף הראשון של חודש סיום העונה השניה (כמו שאומרים בטלויזיה)
אזכיר לעצמי מה חשוב
בפראפראזה על סרטי המערב הפרוע
אאכוף עכשיו את סוסי
אתיישב על האוכף
אומר "אדיוס"
ואדהר לעבר השקיעה..
מתאים לי לפתוח ככה את פרק מאי
בספר שקוראים לו "פותח דלת לעולם"..
וגם אם זה נשמע מגלומני משהו?
בשבילי זה בסדר
לכו איתי..
ותיהיו טובים וחזקים..