בשנת 1961 הייתי בן 9

ועל השואה שמעתי מעט מאוד

הסבים והסבתות שלי משני הצדדים  עלו לארץ בהתחלת המאה

ההורים שלי נולדו בארץ

ולא הייתה בבית מודעות לשואה

אני לא זוכר שדיברו איתנו על השואה בגיל המוקדם ההוא

את הידע המעט שכן היה לי על השואה קיבלתי  בימי הזכרון שבו הכיתות בבית הספר שבו למדתי היו

הולכים כל יום שואה ל"יד ושם" להשתתף בטכס שם

(היינו בית הספר הכי קרוב ליד ושם אני חושב)

ואין לי גם זכרון מהטכסים שם

אני חושב ששמחנו שאנחנו לא לומדים

ולא ממש הקדשנו מחשבה או תשומת לב לטכס או למשמעותו

ולא הייתה אז טלויזיה שתמחיש כמו היום את הזוועות

כילד למעשה כמעט לא נתקלתי באנשים עם מספר כחול על היד

רוב רובם של השכנים ברחוב בו גרנו היו צברים

הוריהם נולדו בארץ

השואה ומה שנעשה בגרמניה היה מאוד רחוק מאיתנו

באפריל 1961 הכל השתנה

אז נפתח באולם "בית העם" בירושלים משפט אייכמן

אבא שלי שהיה אז בן 29 וכאמור נולד בירושלים

והוריו לא חוו את זוועות השואה

התחיל להקשיב ברדיו למהלך המשפט

וגם הלך לצפות במשפט שהועבר בטלויזיה במעגל סגור לאולם סמוך

והוא התחיל לשתף אותנו

ולספר מי זה אייכמן

ואיך תפסו אותו

ופשוט  קרב אותנו לנושא

ואנחנו ביחד איתו נדהמנו מהמעשים

מהאכזריות מהברוטליות הבלתי נתפסת

נחשפנו לידיעה מה היה אושוויץ

מה קרה בתאי הגזים

דברים בלתי נתפסים בעליל לילד צעיר

אני זוכר עד היום את התמונה של אייכמן ימ"ש יושב בכלוב הזכוכית

אני זוכר את קולו של גדעון האוזנר הקטיגור במשפט

ואני זוכר את עדותו המצמררת של ק.צטניק

אחכ אבא סיפר שדנו את אייכמן למוות

ואני זוכר את ההוצאה להורג-היחידה שהייתה בישראל

אחכ קראתי את הספר הבית ברח גריבלדי של איסר הראל

ואת תולדות הרייך השלישי

ספר עבה בעל 2 או 3 כרכים על עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי

קראתי את הכל

לא עזבתי עד שסיימתי

ככל שהלכתי ובגרתי נחשפתי לזוועות  שעשו הנאצים ועוזריהם בעם היהודי

ואני מעביר לילדי הלאה

כדי שלא נשכח

היום לא פעם עוברת לי מחשבה בראש אם הילדים שלי היו צריכים לעבור את התופת ההיא

איך הם היו שורדים?

איך ילדים אז שרדו

ואין לי תשובה

פשוט אין לי תשובה

הקטיגור של העם היהודי-גדעון האוזנר כותרת העיתון שבישרה על הימצאו של הצורר בידינו

לא לשכוח-רק לזכור