| |
"פנימי גובלן" הוא מונח שלקוח ממערכון של הגשש החיוור המדבר על סוג של תפירה עילית.ככה הייתי רוצה שיחשבו על הכתיבה שלי,סוג של כתיבה עילית . |
| 10/2003
אין מקום שהוא רחוק מידי...
שישי בלילה
שוב מתעורר הצורך הזה בבטן לכתוב
העניין הוא שאני מרגיש שקשה לי לכתוב
שאני קצת מיציתי
והעניין חוזר על עצמו
ואולי צריך להמשיך הלאה..
אני יודע שאני צריך להיות יותר החלטי
לדבר ברור יותר-להסביר "על מה לכל הרוחות אני מדבר"
אבל קשה לי
המקום הזה סוג של בית
חם ותומך
אבל כבר כמה ימים יש הרגשה של דברים שחוזרים על עצמם
והאובסיסיביות הראשונית
לספור את התגובות
עברה מזמן...
אז מה נשאר?
נשאר כאמור בית
נשארו אותם אנשים שדעתם חשובה לי-מאוד
והם יקרים לי.
הפוסט הזה נכתב בקטע של סוג של חשבון נפש
לא בקטע שתגיבו ותגידו שאתם רוצים שאשאר
אני יודע שאתם רוצים
השאלה לאן הלאה?
והיום היה ויכוח גדול עם זוגתי
שאני שוב מרגיש שבזמן האחרון היא מקדישה תשומת לב לכל העולם חוץ ממני
וכשהעליתי את הטענה
היא אמרה שהיא מרגישה שהראש שלי לא כאן-בבית
אלא במחשב
בישרא
וזה ויכוח ישן
ושוב אותן טענות שאני נמצא לדעתה פחות עם הילדים
וכהנה וכהנה
וזה לדעתי לא מדויק
נכון שאני כאן
אבל אני הרבה עם הילדים
ולא אחזור על הטענות "להגנתי" "ונגדי"
ברור שצריך לאזן ואני חושב שהשתפרתי בקטע של האיזון
אולי לדעתה לא מספיק
אבל זה מה שאני יכול
אני מנסה בכל הכח לשמור על הפינה הקטנה שלי
לשמר את הספייס שניתן לי
ואני מרגיש בלי קשר לטענות שלה
שקצת מיציתי
אולי אני צריך להוריד מינון
אולי אני צריך לכתוב עם רווחים גדולים בין פוסט לפוסט
בכל מקרה אני לא כותב על כל תזוזה שקוראת בחיים שלי
כל רגע ורגע
ואני לא כותב 4 פוסטים ביום
אין לי את הצורך הזה
אני משתף אתכם בהרגשה הכבדה משהו שיש לי כרגע
לא בקטע שתגידו שאני חשוב לחיים של חלק מכם
אני יודע את זה
יש כאן אנשים שהתחברתי אליהם ברמה מאוד קרובה
השאלה
אם זה מה שיביא את האושר?
אני לא רוצה להשמע דרמטי
ולא אומר שחיי הנישואין שלי בסכנה בגלל הבלוג
הם ממש לא
היחסים שלי ושל זוגתי הם מעבר לחילוקי דעות כאלה ואחרים
אבל צריך גם להקשיב
לרחשי ליבה אפילו אם אני לא מסכים לכל מה שהיא אומרת
.
יהודה פוליקר בערוץ 24
שיר שנושא געגוע
מקום מצוין לכתוב כאן על געגועים
על מה שהיה
על פנטזיות שסביר שלא יתגשמו
כי תוך כדי הכתיבה אני מבין שאין בהם ממש
שלא זקוק להן
כי מה שיש לי
הוא כל כך אחר
וטוב
זה לא פוסט פרידה
כי לא החלטתי שאני הולך
סתם משתף אתכם מהרהורי ליבי
אני כל כך רע בפרידות
סוג של חרדת נטישה שמלווה אותי מהילדות
שיקח לי בטח כמה פוסטים להפרד
פסטיבל שלם...
לפעמים תוך כדי כתיבה אני מגיע למסקנות
פתאום אני רואה אור של נר בקצה שורה
או משפט
עד הרגע הזה זה לא קרה
אין לי תובנות מדהימות על למה אני צריך להשאר
אולי אפילו זקוק
ואיזו מילה חזקה היא זקוק
הרבה יותר מ"רוצה"
זקוק זה סוג של צורך נפשי שהשליטה עליו די מעורערת
ורק סערת רגשות משתלטת על הצורך הנפשי
כשאני אומר "רוצה" זה הרבה יותר שכלתני
על רצון אפשר לוותר
אבל על נזקקות
מי יכול נגד נזקק..
אז ראו אותי בנתיים בגדר נזקק לכתיבה כאן
(הנה בכל זאת רואים תובנה כלשהי בקצה שורה).
כי אם אני נזקק לכתיבה כאן
הצורך לעשות דברים אחרים מחוץ למקום הזה
נדחים או מתבטלים
רק נאזן בין כל הדברים שמחוץ למקום הזה
שלא יבואו אלי בטענות
ובעיקר שאני לא ארגיש שאני שפוט של המקום עד כדי כך שאני לא מסתכל מסביבי בחיים הלא וירטואלים שלי..
יכול להיות שכל הכתיבה עכשיו בפוסט הזה נעשתה בשביל לתת לעצמי צידוק למה בכל זאת להשאר?
אולי הייתי צריך לעשות את כל הסיבוב בשביל להבין באמת
מה הצורך האמיתי שיש לי בכתיבה
סוג של נזקקות-כבר אמרתי
משהו שהוא לא ממש בשליטה שלי
אני לא מדבר על התוכן רק על ההרגשה בבטן שעכשיו כרגע
אני זקוק לכתוב
להוציא החוצה
לתת ליד לרוץ על הקלידים
ולייצר תובנה כלשהיא
שתגרום לי שקט בבטן
לילה טוב לכם אנשים יקרים.......
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
