נורא רוצה לכתוב משהו מסעיר
משהו מזעזע אמות וסיפים
ואין לי
רוצה לפעמים להרגיש טלטלות עזות
כמו שפמה מרגישה
והיו לי כאלה
אבל עכשיו אין..
רוצה נורא להגיע לתובנות של אביה
ואין לי את היכולת להגיע
ללא מישהו שיכוון אותי
הייתי יכול לחשוב שאולי משהו לא בסדר אצלי שאני לא מצליח להגיע לשלווה הפנימית הזאת
שאביה מרבה לדבר עליה
על ההשלמה
על הקבלה-מלשון לקבל
על הדברים המדהימים האלה שהיא יודעת להאיר עליהם
עם פנס
והאור של הפנס הזה
חודר כל כך עמוק אלי
אז למה אני לא זוכר ליישם הכל ביום יום?
למה הדברים הטריוויאלים מרגיזים אותי?
עדיין
למה אני לא יכול לקבל הכל כפשוטו?
לתת לדברים להיות
לתת לכעס לעוף?
למה המילים האלה הן לפעמים רק מילים
כאילו קלישאות והן בעצם ממש לא
למה אני מפחד מקלישאות?
אולי כי עדיין יש בי את הפחד הנורא הזה
שטבוע בי מאז הילדות
מאז בית הספר
שיחשבו שאני טיפש
ואנשים טיפשים הם כל כך OUT
הם כל כך מסכנים
הייתי כל כך חסר בטחון כשהייתי ילד
שכשבגרתי
החלטתי במין סוג של החלטה שאני אבלוט בחוכמתי
בפקחותי
בכושר מנהיגותי
בכל הדברים שהיו בי ופחדתי להוציא אותם כשהייתי ילד
כי כנראה רגש הנחיתות על היותי בעל הפרעת קשב
ועם כשל לימודי שעשו אותי תלמיד שנחשב עצלן
וילד עצלן הרי לא מקובל בחברה
ולא מזמינים אותו לארועים ומסיבות שהם נתבך חשוב
בגדילה של כל ילד
אני חושב שהיה לי מזל
כי למרות שהייתי כאמור "עצלן" שלא באשמתי (ואני מוכרח להוסיף את המילים האלה גם כל כך הרבה שנים אחכ)
הרי שהייתי עדיין די מקובל
והיו לי חברים
וצרפו אותי לכל מיני חברות וקבוצות
נתנו לי את הבטחון העצמי שהיה כל כך חסר לי כשהייתי במסגרת הבית ספרית
זה המשיך כמובן בתיכון
כי בעצם לא הייתה סיבה שזה ישתנה
וכשמנהל בית הספר העיף אותי בסוף כיתה י'
נשמעה ברחבי ירושלים מין שריקה כזאת באוויר
היום אחרי כך וכך שנים אפשר לגלות
שהשריקה הזאת
הייתה בעצם האוויר שהחזקתי בראות כל כך הרבה שנים
ויצא בקיץ 69 במין תרועה ארוכה ארוכה .
...
והלכתי לאכסטרני
מין בי"ס מוזר
שבקושי למדו שם
ולאף אחד לא היה ממש איכפת
הקטע שגם בבית לא היה למישהו איכפת אם אני לומד או לא
היום אני חושב
שהשקיעו בי כל כך הרבה אנרגיה עד שעפתי בכיתה י'
כלומר למדתי עם מורים פרטיים
אחותי עזרה לי
ואני במקום ללמוד
או לנסות לקלוט
פשוט נאטמתי
לא קלטתי כלום
העדפתי לספור את סיגריות דובק 10 השטוחות (עד היום אני זוכר אותן)
שעישן המורה הפרטי שלי מנחם כרמי
שהייתה דמות מאוד בולטת בשמאל האנטי ציוני
ואחכ מאוחר יותר
אחרי הצבא
דרכנו הצטלבו שוב
אבל זה נושא לפוסט אחר
שאולי פעם אספר
על דרכי הפוליטית הפתלתלה...
התחלתי עם הטלטלות העזות שעוברות על פמה
והגעתי כרגע למסקנה
שחיי טולטלו מספיק
שעברתי בחיי הרבה
והזמן הנוכחי הוא זמן נכון לי להשתמש באותו פנס שמספקת אביה
כדי להבין
בשקט
ובשלווה
את ניפלאות החיים
תהיו טובים אנשים
אני השתדלתי כל כך....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
