לבד בבית
הילדים פזורים
למרות שלאמצעי נאמר לבוא כשמחשיך הבייתה
הוא כמובן לא הגיע
הלכתי לחפש אותו
במקומות שהוא עשוי להיות
בית ספר אחד-המגרש ריק
המתנ"ס-ילדים משחקים כדורגל במגרש-הוא איננו
שאלתי אחד הילדים
איפה יובל?
הוא היה כאן והלך
נו..המשכתי לחפש
חזרתי הבייתה לראות אולי הוא בא כשלא הייתי
נאדה-כלום
יצאתי שוב
האמת שזו זוגתי הפחדנית שבינינו
והיא הלכה ללימודים
לכן אני צריך למצוא אותו למרות שהייתי נותן לו לשחק עוד
אבל אם היא מפחדת
אני לא אתווכח איתה
למרות שהוא באמת כבר קרוב ל-3 שעות בחוץ
בסוף שאלתי את אותו ילד אם יובל הלך עם עוד ילד
והוא אישר לי שכך
וחזרתי הבייתה וצלצלתי לביתו של הילד ו-האבדה נמצאה
האמת שאני מבין את זוגתי
כל כך הרבה דברים לא טובים קורים ברחוב ואני ממש לא מדבר על פיגועים
אלא בעיקר על אנשים זרים
שילד כל כך תמים להתפתות להם
אני נוטה להאמין שהחדרנו להם את העניין כל כך עמוק שלא יקחו דברים מאנשים זרים
שלא ילכו עם אנשים שהם לא מכירים
שלא יעשו שטויות
(הנה הוא נכנס עכשיו..לא..לא כעסתי עליו או משהו
רק אמרתי לו שאנחנו מצפים ממנו שאם מבקשים ממנו לבוא כשמחשיך
הוא צריך לעשות את זה או לצלצל להודיע אם מתעכב-זה הכל)
ולא על זה רציתי לכתוב בכלל...
אתמול הייתה אזכרה במלאת 4 שנים ללכתה של חמותי לעולמה
אשה מופלאה שכולנו אהבנו
אני לא מדבר על ילדיה
אני מדבר על אנשים שנכנסו למשפחה
התחתנו עם ילדיה
באיזה חום היא קיבלה אותנו
איזו נתינה ללא גבול
מה שרציתי לספר בקטע של האזכרה הוא על מנהגי האבלות של המשפחה של זוגתי
זוגתי מ"תפוצה אחרת" משלי
אני מגדיר את זה כ"תפוצה חמה" מול הקור שמנשב מהתפוצה שלי..
ומכיון שכך
נוסעים לבית העלמין
ליד הקבר מתפללים סוג של תפילה שחוץ מהקדיש לא הבנתי הרבה
ילדים בסוף לא הגיעו
מה שפתח אצלי חשש שדודה של אישתי אחותה של חמותי
"תתנפל" שוב על הקבר בבבכי וצעקות איומות שאיכשהו ותסלחו לי אם אומר
שזה נראה סוג של הצגה
כלומר ברור שהיא איבדה אחות וצערה גדול ורב
וזכותה המלאה להתאבל ולבכות
אבל כל ה"סצינה" עם הצעקות בערבית
וההתנפלות על הקבר
נראית סוג של הצגה
ואני שוב מבקש סליחה אם מישהו חושב שהגזמתי
ואני חוזר ואומר שזכותו של כל אדם להתאבל כראות עיניו
אבל יש בהצגה הזו סוג של אימרה
שבה היא רוצה לומר לנו-הדודה-אחות האם
"אני לבד
אני לא רוצה שתשכחו שאני לבד
אל תשליכוני לעת זיקנה."..
משהו כזה
ולא שיש חשש כזה או משהו נהפוך הוא
לא אתחיל עכשיו למנות את הדברים שזוגתי וחמשת אחיה ואחיותיה עושים למענה
תהיו בטוחים בדבר אחד
אמא שלהם-חמותי חינכה אותם לאהבת האדם
לאחדות המשפחה
לכן אין שום סיכוי שדבר כמו זה יכול לקרות
וגם לא קרה עד עכשיו
אבל הדודה מתוך הלבד שהיא נמצאת בו
ומתוך הבדידות היחסית שהיא חייה מרגישה סוג של חוסר בטחון
שמילים לא יוכלו למלא
וככה שחלק מהילדים באים לאזכרות היא מתאפקת
"בגלל הילדים"
אבל אתמול לא היו ילדים
והיא הצליחה להתאפק כמעט עד הסוף
ובסוף היא רק התרפקה על הקבר ובכתה בשקט
וזה היה עצוב
כי באיזשהוא מקום היא כנראה הבינה
שאפשר "לוותר" על הדרמה
ורק להתאבל בשקט
כי כואב כל כך.
אחכ נסענו לבית שלה
ושם התקיימה תפילת מנחה ואחכ ערבית (או ההיפך..)
והייתה סעודה
ובין כל הדברים האלה צריך להביא את הילדים שאופסנו אצל שכנים או חברים
ולקחת את זה לחוג
ולהחזיר את ההיא מהצופים
ולקפוץ הבייתה להוריד את הכלבה ולהדליק דוד
כדי שיהיה מים חמים לכולם
היה מן יום עמוס כזה
שבכל הטכסים והסעודות בעצם לא נאמרה מילה אישית על האמא
וזה היה חסר לי
כי אפשר לכבד את זכרה בתפילה שחציה לא מובנת
אפשר לערוך סעודה שכל המשפחה תשב ביחד
אבל לא נאמרה מילה
על האמא
שתמיד החזיקה את כל המשפחה יחד
שידעה לתת בלי בכלל לעלות על הדעת שאפשר לקבל משהו בחזרה
וברור בדיעבד שהיא הבינה שהנתינה שלה חוזרת אליה באהבה גדולה של ילדיה
חתניה ונשות ילדיה
ובעיקר נכדיה
שאת הגדולים זכתה לגדל
ואת הממש קטנים כבר לא הכירה
אשה מופלאה היא הייתה
אנחנו באמת משתדלים ללכת בדרכה
בנדיבות
בחום
באהבה
ובמיוחד במשפחתיות אמיצה שכוללת גם את הדודה כמובן
כי זו צוואתה הבלתי כתובה..
ואי אפשר בלי לסיים פוסט כזה בלי לומר באמת ומכל הלב
יהי זכרה ברוך
תיהיו טובים...אה..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
