שוב אני יושב מול הדף הריק ומרגיש שמצד אחד אין לי מה לומר

אבל מצד שני יש לי חשק לכתוב

אבל מכיון שהעניין הזה  חוזר על עצמו שוב ושוב

אני מתעלם

שם יד (אצבע למען הדיוק) על המקלדת

ונותן לה לרוץ

ומה שיצא,שיצא

אני מתפעל מהעובדה שאוטוטו אני נמצא כאן 3 שנים

תשמעו,זה קטע זה

ואני מעולם לא כתבתי יומן או משהו

אבל בשנה האחרונה אני חושב וגם לפני זה אבל בעיקר בשנה האחרונה גיליתי

שהכתיבה ממש מביאה להארה

אני לא מתכוון כמובן לכתיבה שהיא סוג של דיווח

"קמתי התרחצתי התלבשתי"

למרות שאפשר לכתוב דיווח לכאורה יבש בסוג של הומור ולהוציא משהו טוב

אני מדבר על באמת להיות אמיץ

באמת להסתכל על הדברים בלי לחשוש "מה יגידו"

נראה לכם ששדות בכותבו את הפוסט הזה לחץ בנונשלנטיות על "שלח"?

נראה לכם שלחשוף שנים ארוכות של חוסר בטחון ברמה גבוהה

שנים של בטחון גמור שאני לוזר,טיפש,כישלון וכו' וכו' כי ככה באמת הרגשתי

ולהוציא את זה החוצה זה קל?

ויש לזה דברים נלווים שפתאום אתה מבין:

 כשבכיתה ז' אהבתי את ע' וביקשתי ממנה חברות והיא סרבה ואמרה "שנישאר ידידים והיא תעזור לי בלימודים"

בהתחלה התאכזבתי מהסרוב כי באמת אהבתי אותה

רק שנים אחכ קלטתי שחברות איתי, ילד שנשאר כיתה,שגם בכיתה הנוכחית הוא לא מבריק בלשון המעטה

יכול להזיק לתדמית שלה

ידברו עליה

ירכלו עליה

איך היא תלמידה טובה שכמותה הולכת עם מישהו כזה..

אז לא הבנתי את זה

רק אחכ

ולא כעסתי או משהו כי זו הייתה האווירה

אתה תלמיד טוב,אתה מקובל

אתה תלמיד רע,אתה כל הנגזרות של זה:עצלן טיפש,מקומך בשרשרת  הכיתתית נמוך

וממילא התדמית שלך  במקום כל כך נמוך שאני בכלל מתפלא היום איך העזתי לבקש חברות ממישהי מהחברה הגבוהה בכיתה

פלא שלא סקלו אותי...

ורק  מלחמת יום כיפור שברה קצת את הסטיגמה הזאת? אתם מבינים את הגיחוך?

הרי אם הייתי  ש'ג בקריה ולא הייתי שומע יריה אחת

הרי שהייתי ממשיך להחשב בעיני אבא שלי לפחות שהיה האדם שדעתו הייתה בדיעבד הכי חשובה

כסוג של לוזר:

אתה גם כישלון לימודי

ואתה גם מתחבא בקריה במקום לעשות למען ארצך ומולדתך?

אגב ,הוא מעולם לא אמר את זה (הכל זה דו שיח שלי עם עצמי ) ואני בטוח שהוא היה שמח לו לא נלחמתי.

אחרי הכל שנלחמים יכולים להפגע וכשנפגעים אפשר למות

ולקיצוניות הזאת לא נראה לי שהוא רצה שאגיע

כך או כך יצא שבמלחמת יום כיפור הייתי בתותחנים,גדוד 403 שתפס את הגזרה המרכזית מול התעלה (סואץ..סואץ לא תעלת הימים..) והייתה מלחמה ו"שמעתי יריות" וככה יצא ש"הכבוד שלי" בעיני אבא לפחות שוקם(שוב,זה הכל אצלי בראש)

(זמנית זמנית..כי אחכ עבדתי בעבודות שלא מצאו חן בעיניו,אבל זה סיפור אחר)

עכשיו,אני נמצא כאן,בישרא

אני לא קולט בהתחלה איזו הזדמנות נהדרת יש לי

וזה לא שלא עשיתי עבודה על עצמי

עשיתי ראבק

פסיכולוגים-3

EST-אחד

סדנאות תקשורת-כמה

והאמת שאני מאמין שמכל דבר לקחתי משהו

עד כדי כך לקחתי שאני זוכר בפרטי פרטים דברים שקרו לי בEST לפני 23 שנה

למשל דוגמה:

אחרי שעשיתי את האסט שלי עשיתי סיוע באימונים של אחרים

מטרת הסיוע הוא לשרת אחרים על מנת שבאווירה שאנחנו ניצור  יהיה להם הכי SAFE SPACE שאפשר והם לא יתעסקו עם שום דבר אחר (כיסא לא נוח,עט לכתיבה וכו') אלא רק עם עצמם והרגשתם

מי שלא חווה את זה לא יבין על מה אני מדבר

אתה משרת אחרים,כלומר

אתה מוותר על האגו שלך לגמרי

אתה לא מנסה לבלוט

אתה לא נמצא כאן בשביל שישמעו אותך או ירגישו בך

אתה נמצא לסייע

וזהו

לישראלים מאוד קשה לסייע במאה האחוזים

הרי אנחנו עם שידוע שהוא עומד על משמרתו

פן "יסדרו" אותנו

ידפקו אותנו

מישהו יקבל הטבה אחת יותר ממך

ככה זה,בגנים

בהיותך מסייע אתה לומד על עצמך ומקבל בשביל עצמך יותר מאשר אתה נותן

ומוזר ככל שזה נשמע לכל הסקפטים הצינים ועוד כהנה וכהנה ,זה עובד.

אם נחזור למציאות שעליה אנחנו מדברים

על ישרא

הרי שגם כאן יש SAFE SPACE אני לא מדבר על כל הבלוגים כמובן

אלא  על היצירה שאתה יוצר לעצמך כאן

אתה מלקט אם להשתמש בלשון ציורית חברים מכאן ומשם יוצר לך קבוצת תמיכה

ובתוך הקבוצה הזאת אתה מתחיל להבין שזה בסדר להביא את כל קשת ההרגשות

וזה בסדר להראות חולשה

וזה בסדר לומר על עצמך דברים  שיראו שלא היית מלך השכונה-

בלונדיני גבוה עם עיני תכלת

אולי רצית,אבל לא הלך,בעיקר שיש לך שיער קש ומה לעשות הוא שחור

ושום אבו עגילה לא עזרה כאן.

בקיצור,מה שאני רוצה לומר שהשנה השלישית כאן פתחה אותי לגמרי

העזתי לגעת במקומות  שהדחקתי

הגעתי לתובנות מדהימות כלפי הקשר שהיה לי עם הורי בילדותי המוקדמת (מאמא שלי שנפטרה שהייתי בן 15 אני לא זוכר הרבה אבל אולי  זה גם סוג של הדחקה שנבירה נכונה תביא תוצאות גם משם)

והבנתי,כאן בפעם הראשונה שלמרות שלכאורה  היה נראה שהיייתה לי ילדות נהדרת

נו..היא לא הייתה מסתבר כל כך נהדרת

כי כשעולים דברים מהעבר,הם צובעים את האמת בצבעים הנכונים

מה שמדהים אותי בכל פעם מחדש גם אצלי וגם אצל שדות למשל

איך דברים שנשמרים בבטן 40-50 שנה

יוצאים

 כמו גייזר הם יוצאים,כמו לבה רותחת

בבת אחת

ומסתדרים להם בסדר הגיוני לגמרי

כאילו לא עברו כל השנים האלה

אני לא יודע בקשר לאחרים

אבל אני מודה על כל רגע ורגע שאני כאן

זו בפרוש מתנה

האמת שמקומו של הפוסט הזה אמור היה להיות כסוג של סיכום ל3 שנים שאני כאן בעוד 3 שבועות

אבל הפסקתי להחזיק דברים בבטן

אז מה שיוצא..אני מרוצה

תיהיו טובים חברים..זה יחזור אליכם