כמו רוכב על סוס שגולש עם סוסו מתוך שטח מיוער,סבוך

אל תוך ערבה מישורית שאת סופה לא רואים

בדיוק ככה התפוגגה לה במשך היום תחושת החגיגיות של השנה הנכנסת ופינתה את מקומה למועקה.

מועקה שתופסת את מקומה  כל שנה  בפתח של עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים

צבע לבן יש לה למועקה

בדיוק כמו לצבע החול של מדבר סיני

של ערבות במקומות רחוקים

התחושה היא בבטן

כאילו הולך ונבנה לו גוש

שתחילתו במהלך היום הזה וסופו שמה,ביום הכיפורים,אני יודע,אני מכיר את התחושה

וזה נמשך כבר 33 שנים

יש אנשים כאן שמבינים על מה אני מדבר

יש כאלה שאולי לא וטוב שכך

וכל שנה,כל שנה אני אומר : פאק! שוב אין לי תשובות

ואם הייתי טורח ומארגן מפגש,מפגש של אנשי סוללת התותחנים ששרתתי איתם

אולי הייתי מקבל כמה תשובות לשאלות שיש לי מאז

הייתי לבד רוב היום,כל המשפחה בילתה אצל דודה שולה

אני הייתי לגיחה קצרה בצהריים וחזרתי

אני מסתכל על ילדיי

הילדה תיהיה בת 13 בעוד שבוע

אתמול בערב החג היא נראתה יפה  כל כך,אשה קטנה שבא  לחבק אותה

ו2 הילדים מתבגרים והולכים,הולכים ומתבגרים

ואני עדיין בלי תשובות לשאלות קיומיות

ומלחמות מצטברות להן ודוחקות מלחמות אחרות שתיכף בכלל תשכחנה,אני יודע

בראש השנה של 1973 הייתי באימון גדוד בסיני

בבלוזה אם לדייק

האימון נקטע באמצע בגלל כוננות

ירדנו לכיוון טסה ושם נשארנו עד שבת ב2 בצהריים

כבר תיארתי בפוסט אחר שכתבתי את התחושה המדוייקת של הדקות אחרי שהתחילה המלחמה

ואני מדבר על דקות שאפשר לספור ביד אחת

כאילוו שבדקות האלה שאתה בן 21 אתה מבין דברים שלאנשים אחרים יקח שנים להבין

אבל  המועקה לא שייכת למלחמה

היא שייכת לתחושות של לפני

על מלחמה יהיה עוד זמן לדבר

אני יודע אגב שכשאני כותב על התחושות האלה אני "גורר" איתי  לקטע הזה עוד 2-3 אנשים יקרים לי מכאן שיש להם משלהם מספיק על הראש (שדות)

אבל אם לא אכתוב ברגע זה על התחושות שלי ואתעד אותם,זה לא אהיה אני

לכן סליחה לאלתר ובדיעבד על ה"גרירה"

אתם לא חייבים להגיב כי אין כל כך על מה

אבל אני משאיר את הפוסט פתוח