יקיריי

אני רוצה להביא לכם כתבה של גל אוחובסקי שהתפרסמה ביום שישי האחרון ב"עכבר העיר" של עיתון "העיר" של תל אביב

כל הקרדיט לגל אוחובסקי המצויין

ולזוגתי שהקלידה את הכתבה הארוכה הזאת..

השבוע שעבר היה אחד מאותם שבועות שמפרקים אותנו לחתיכות. לא צריך הרבה, המדינה הזאת מעורערת כבר הרבה זמן, אבל גם בטלטולים יש דרגות. פיגועים מכל סוג, גם הענקיים שבהם, מדכאים, מבהילים, אבל לעולם לא מייצרים את האפקט של מות חיילים. ששת הצעירים במדים שנהרגו על הנגמ"ש ומיד אחר כך החמישה הנוספים, יצרו את גל ההדף הזה שאין דומה לו.

כי כשחיילים מתפוצצים זה קצת כמו שמפטרים אותך מהעבודה או סוגרים לך את החשבון בנק. זה הרגע שבו רוב האנשים מתחילים להבין שצריך לשנות משהו. מה שמדכא נורא זה שאין להם שום כוונה לעשות משהו עם ההבנה הזאת, בטח לא את מה שצריך.

גם אני מקבל דיכאון בשבועות כאלה. קודם כל מהמוות עצמו. גם לי יש את ההתניה הזאת להזדעזע ממות חיילים, שהם בעצם אני וכל מי שאני מכיר, הורינו וילידנו , וכו'. אחר כך אני מתבאם מהעמודים הראשונים של עיתוני הצהריים ומהחדשות בטלוויזיה, שם מפמפמים את המוות באופן אלים, צהוב, פולשני. אני מידכא מהידיעה הברורה שמיד ייתנו לצבא אור ירוק לעוד סדרה של פעולות שהיו מוכנות במגירה, בדיוק לרגעים כאלה, שבהם אנחנו עסוקים רק בהלוויות ואין לנו שום ענין בפלסטינים מתים. גם אם הם עשרות, גם אם הם אזרחים תמימים, בטח לא בהריסת רכוש או תשתית או כל סוג אכזריות שאינו עולה בחיי אדם. עד שנתעורר מהצער על מות החיילים, כבר יעיפו כוחות הביטחון באויר בתים, רחובות, כבישים, משפחות, ובהזדמנות גם ינקו איזהו ציר לא נחוץ, ינקנקו חשודים פוטנציאליים. יהיה סדר.

בסוף השבוע חשבתי לעשות מה שהכי טוב לזמנים כאלה, פשוט להתנתק. מהעיתונים אפשר לדלל את הכותרת והמוספים הפוליטיים. חוץ מ"כוכב נולד" והאירווזיון אין סיבה לפתוח טלוויזיה. עד ההפגנה של מוצאי שבת יכול להיות שקט. אלא שבבית חיכתה לנו קסטה של "מחסומים", סרטו התיעודי של יואב שמיר, שכבר זכה בפרסים בארץ ובחו"ל ואף הוקרן בטלוויזיה, בערוצים שבהם צופים מעטים. משום מה הסכמתי שנשכב במיטה ונראה אותו.

איך אומרים אצלנו בחדרה, "BIG MISTAKE”. שמיר הכין סרט פשוט להפליא, שמורכב כולו מסצינות קטנות המתרחשות במחסומים שונים בגדה ובעזה. הוא סידר אותם לפי סדר. זה מתחיל במחסום קטן, ממש באמצע שום מקום, שני חיילים יושבים שם על שביל ומחכים למכונית תועה. כך הסרט מתפתח עד מחסומי הענק הראשיים של הערים הגדולות. במקביל, הוא מתעד גם את התקדמות החורף. וכך משני חיילים בבוקר שמש סתווי מגיעים למחסום ענק בשלג, ולאנשים שעומדים רטובים בגשם עד שאיזה חייל יחליט לתת להם לעבור.

זה סרט מזעזע דווקא בגלל שהוא חף מכל התלהמות או סיטואציות קיצוניות. הוא משתמש בעיקר ב"בנאליה של הרוע". החיילים נראים תמיד עלובים, טיפשים, ליימכים, חסרי חוט שדרה.  בקטע קורע לב אחד, חייל מתנהג בגסות רוח לאיזה פלסטיני, ובסוף, אחרי שמתערב קצין ונותן לפלסטיני לעבור, הוא מביט אל הצלם ומבקש ממנו "תוציא אותי טוב מזה, בסדר?".

ואני כבר לא מדבר על הפלסטינים עצמם, אני חושב שגם ישראלים מהסוג שאומר "לי לא אכפת מהם" ושבונה את כל הדיאלקטיקה שלו אל "האינטרסים שלנו", לא יוכלו להתעלם מהאופן שבו המעבר במחסומים מזכיר קצת אותנו במלחמת העולם השנייה. נכון, נכון, אף פעם אסור להשוות. אבל התמונות האלה של אנשים רגילים, עם ילדים, מול חיילים אטומים, לא ייאמנו. כבר שנים הם חיים ככה, העיקר שבעופרה יהיה כיף בווילות על ההר. ואנחנו מדחיקים.

אני מודה שבשנתיים האחרונות, התגובה היחידה של ל"מצב" היא דמעות. אני רואה את "מחסומים" וכל מה שאני מסוגל הרגיש זה את הגרון נחנק. אני מחכה שזה יעבור והולך הלאה. בשבת, כמה שעות אחרי, באמת יצאנו מהבית לכיכר כדי להשתתף בהגנה. היו שם המון אנשים. הרבה יותר ממה שאני זוכר בשנים האחרונות. היה צפוף, והסלולריים קרסו כל הזמן, ככה שאפילו לא הצלחנו להיפגש עם חברים. עמדנו לבד בתוך ההמון והיתה תחושה איומה של חוסר אונים.

דווקא קהל סימפטי. אנשים שבא לך להביט להם בעיניים, ואלי גם לשאול אותם: איך זה שאנחנו כל כך רבים וכל כך חסרי השפעה על גורלנו? אבל כשהתחילו הנאומים כל מה שרציתי זה לבכות. על הנער מיבנה שעומד להתגייס לקרבי, על הערבייה הישראלית שמאמינה בשלו, על הבחורה משדרות שהזכירה שגוש קטיף הוא סתם עצם בגרון. לצידנו עמדו הסרבנים וכותבי מכתב הטייסים עם דוכן קטן, שבו מכרו חולצות וסטיקרים. והיה אפשר לדבר קצת ולשמוע, אבל אני רציתי רק הביתה. תחושת חוסר תוחלת גדולה מילאה אותי והגרון נחנק. וככה, בלי ששמעון פרס ייעלב, הסתובבנו והלכנו.

בדרך צילצל חבר ואמר שהעיפו את נטלי מרציאנו מ"כוכה נולד" ואני הבנתי זה דווקא הגיוני. למה שישאירו שם דווקא את הבחורה היחידה שיש לה איזשהו ייחוד? עם כל הכבוד לסשה והראל, שהם באמת חמודים, מרציאנו היתה הזמרת היחידה בכל החבורה הזאת ששווה לקום בשבילה בבוקר.

לא מפתיע שהיא עפה. בסיבוב הקודם היא הוחזרה רק אחרי שבכירי קשת ואנשי חברת ההפקה התבאסו מבחירת הקהל. ומה הם חשבו לעצמם? שאחרי שנים שהם שוטפים לקהל את המוח עם אותו טון מיינסטרימי שבלוני הוא פתאום יבין שמרציאנו עדיפה על כל הפקאצות שמחקות את ריקי גל? מאיפה שיבין?

בדיוק כמו הקהל העצום שבא להפגנה או תמך בה בשקט מהבית. מה הם ציפו שיקרה? שפתאום שרון יתגלה כראש ממשלת השלו? שמופז ינהיג את הקו הפייסני? או שכל האנשים האלה, שגדלים על תקשורת מתלהמת ומוטה, שמציגה כל הזמן את הפלסטנים כמפלצות, באמת יצביעו  "יחד"? לא ולא, כמו שאומרים. תמשיכו להאשים את הפלסטינים ואת זה שאין פרטנר, ותנו למע"צ לבנות עוד כבישים, ולעבות התנחלויות, ולצה"ל לנקות עוד "מאורות מחבלים" ולעצור עוד אלפי מבוקשים, ולחתוך את השטחים עם אלפי מחסומים, ותראו כמה טוב עוד יהיה,

 ממש טוב...