תשמעו,אני עדיין בהתרגשות גדולה מסוף כתיבת הפוסט הקודם
זו לא הפעם הראשונה בשבילי שנופלת עלי הארה תוך כדי תהליך הכתיבה
בשביל רגעים כאלה אני נמצא כאן.בחיי.
"נשבר השרב,עולה הלחות
השמיים מתכסים עננים
נוסע אלייך אשה יפה
והרוח מצליפה בפנים
הכל כבר מחכה לגשם
ואני עייפתי מלרוץ
בא הבייתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ"
וכשאני בסוג כזה של התרגשות יש שירים שמתאימים נורא למצב הזה
אחד מהם הוא השיר המדהים הזה של שלום חנוך,"שיר דרך"
מהאלבום חתונה לבנה
שיר שנושא בחובו סוג של תשובות למשהו ששלום כנראה חיפש ומצא בזמן כתיבתו ונורא קל להזדהות איתו..
" הכביש מתפתל,כפר ערבי
עצי תאנה במדרון
אדם עם כפייה,נשים בשחור
הרועים כבר כינסו את הצאן
אני עף אלייך כמו ציפור
כל כלי רכב איננו נחוץ
בא הבייתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ"
במובן מסויים הכתיבה כאן במשך כל הזמן הזה היא סוג של התכנסות פנימה
מציאת תשובות,סוג של התבוננות
ומידי פעם מקבלים בונוס בדמות מציאת תשובות מאוד מדוייקות
כמו ההבנה הפתאומית שההתעסקות בעבודת השורשים של הילדה היא בעצם הזדמנות
הזדמנות להשלים עוד פאזל בסדרה שקוראים לה החיים שלי
והסמיכות ליום השנה לזכרה של אמא שלי בעוד יומיים היא רק במקרה
ואולי לא,מי יכול לדעת...
" כל מקום שאני עובר
יכול היה להיות ביתי
יכולתי לחיות שם,להשתקע
יכולתי גם למצוא את מותי
על אם הדרך ישבתי לא פעם
ממתין לאיזה כח חילוץ
בא הבייתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ.."
זה מדהים התהליך הזה
רגע אחד כמו שאמרה גאמאמא אתה מקטר בחביבות על הטרטור שבכתיבת עבודה מהסוג הזה
וככל שאתה מעבד לעצמך את הדברים תוך כדי כתיבה הדברים מתחילים להסתדר לך
להתבהר
להתיישב להם במקומות הנכונים עד שזה פתאום ניצב מולך ואתה מבין פתאום שזהו זה
שכנראה הייתה צריך לעשות סוג של דרך בתהליך עשיית העבודה כדי להגיע בדיוק ברגע הזה
להבנה,נורא פשוטה אגב שזה חלק מתהליך
תהליך בו אני מתאבל על האובדן של אמא
ההכרה שהיא חסרה
תהליך בו אני עושה הכרה או מכיר בעובדה שבחרתי תהליך של אבל שכולו הדחקה וסוג של איבוד זכרון
(לא משנה כרגע הסיבות למעשה או אם הייתה לעובדה הצדקה מעשית,זה לא מה שחשוב כרגע)
וההכרה ובייחוד הכרת התודה שהכתיבה כאן מביאה אותי להסתכל על עצמי היום
ועל עצמי אז ולא לשפוט את הילד בן ה16 שבחר אז לשכוח
כי לא היו לו את הכלים
ובטח לא ההבנה והאנרגיה לקבל את העלמותה של אמא מחיין-חיי
וואו..זה לא קל זה אבל זה תהליך מדהים שאני מחייך לעצמי שאני עובר דרכו
" הזמן לא עומד,הטבע זורם
ולרוח יש קול חלילים
מתחילה עליה מול ההר היורד
וצריך להתחשב בכללים
וכרגע מתחיל גם הגשם
הגנב רציני וחרוץ
בא הבייתה עוד מעט
הרי לא תעזבי אותי בחוץ"
יש כאן מן הסתם מילים שכל כך מתאימות להרגשה שלי כרגע שזה מדהים
מדהימה גם העובדה שרק בשנה האחרונה אני מתעסק באמא שלי ובמותה
כנראה הייתי צריך לסלק מהדרך ב3 השנים עד השנה הזאת מכשולים אחרים כדי להגיע ולעסוק בפצע הגדול הזה
שאגב,עוד אגב אני לא יודע כמה נשאר עוד לתהליך
אבל הוא בסדר לי,אני לא מפחד לעסוק בנושא...
" אני בא הבייתה...
בא הבייתה..(שיר דרך-שלום חנוך)
תיהיו טובים וראויים בעיקר בעיני עצמכם
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
