שישי אחר הצהריים
אני יושב מול הצג הריק
ולא כל כך ברור לי מה לכתוב
רציתי להעתיק הנה שיר
אבל כבר הרבה זמן שאני לא מוצא שיר לרוחי
נכון שאם אין מה לומר
לא צריך
אבל מה עושים עם הרגשת הרצון לכתוב למרות שאין מה לומר?
משהו במחשב שלי לא בסדר
ואולי זה בישרא
לא ברור לי
כשאני עונה לפוסט בחלון התגובות
משקיע ומלנקק לפוסטים אחרים
לוחץ "שלח"
והמסך של חלון התגובות נעשה לבן
והתגובה מתאיידת
ואין מרגיז מזה!
אין!
הגבתי אצל פמה
ואצל דארלינג
עם קישורים כאלה ואחרים והתגובות התאיידו
מה קורה כאן?
אגב ישנתי בצהריים
לצערי לא הרבה כי הילדים התרוצצו כאן
וחלמתי חלום
הקטע הוא לא בעובדה שחלמתי
אלא בעובדה שאני זוכר אותו..
בחלומי
אנחנו עושים פגישה
אצל שדות באלפוחרה..
כשהרעיון עולה אני אומר לעצמי
שאין לי כסף לטיסה לספרד
אבל הסקרנות לפגוש את שדות
חזקה ממצבי הכלכלי
ואנחנו מתארגנים כמה אנשים
(יסלחו לי כולם אבל אני זוכר רק את פמה בחלומי...)
ואנחנו מגיעים לאלפוחרה
וכמובן ההתרגשות מאוד גדולה
ואני זוכר שאנחנו עולים לראשו של הר
ושדות מחכה לנו בכניסה לבית
שניה לפני שהתעוררתי
אני זוכר המון דמעות של התרגשות
וחיבוקים שלא נגמרים
אחכ התעוררתי..
לא זוכר פנים
או סביבה
מלבד התאור הקצר של העליה לבית על ראש הר
אבל זוכר את ההתרגשות
כמה אהבה יש במקום הזה?
קראתי בשבוע האחרון את התגוששויות
ביו ה"מצדדים והמתנגדים" לז'אנר הזה
שנכנה אותו אולי "ז'אנר חיבוקים"
ואין לי בעיה עם הצינים
השנונים
חדי הלשון
שיודעים לסובב היטב את הדיבור שלהם
כמו גם סכינים קטנות
בשבילי
המקום הזה נועד למטרה אחת
והיא ידועה לאלה שהולכים איתי ומלווים אותי
לא מתחבר לאחרים
למרות שלפעמים אני קורא אותם בלי להגיב
זה הכל חברים שלי
יום שישי אחר הצהריים
סוף השבוע השלישי ביוני
הקיץ כאן
החופש הגדול בפתח (לא עלינו.)
תיהיו טובים חברים שלי
הרבה אהבה- הרבה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
