כשעזבנו את חיפה ב1956 שכרנו דירה בשכונת טלביה בירושלים

אבא עבד, אמא למדה בשלוחה של האוניברסיטה בטרה סנטה(מקום מדהים ביופיו אני זוכר)

בדירה היו 3 חדרים ובשביל שיהיה עוד קצת כסף השכרנו חדר בדירה לסטודנט

אני לא מניח שהיום איזשהו סטודנט היה שם את נפשו בכפו ומתגורר עם משפחה,אבל אז כנראה זה היה מקובל

הסטודנט שאת שמו אני כבר לא ממש זוכר לימד אותי להסתכל בעיתון על מדור הספורט

לקרוא טבלאות ולהבין מי נגד מי

וזה היה לפני שאבא התחיל לקחת אותי למשחקי כדורגל

אני זוכר שעד כדי כך התידדנו עם הסטודנט שבשבת אחת כשנסע להוריו הוא לקח אותנו איתו לסוף שבוע בכפר

עד היום אני זוכר נסיעה בעגלה רתומה לחמור מהכביש הראשי לתוככי היישוב

כפר ידידיה נדמה לי היה שמו וזו הייתה חווית הכפר הראשונה שלי. אחכ  הגיע עידן בנימינה שלי אבל זה לסיפור אחר

בבנין שבו גרנו היו 8 כניסות

מאחורי הבנין  הייתה גינת משחקים שקראו לה "גן השושנים"

והייתה הוילה של שרובר ליד איפה שהיום נמצא תאטרון ירושלים

הוילה הייתה בבניה וכילדים נהגנו לשחק על ערימות החול הגדולות

הפועלים הערבים לא אהבו ששיחקנו שם והיו מגרשים אותנו.

לא פחדנו מהם וחזרנו לשם.

רק כשהם היו מפוצצים סלעים והצעקה "בארוד בארוד" (בערבית,פיצוץ) הייתה נשמעת ברחבי השכונה היינו מסתלקים משם..

שם למדתי לאהוב מיץ גזר שאמא של ש. השכנה מלמעלה הייתה עושה לנו

שם שיחקנו במשחק שעד היום לא ממש ברורה לי תכליתו:

היינו אוספים חתיכות פילמים

תהרגו אותי אם אני זוכר למה ולאיזה צורך

אני זוכר חנות  שהייתה ליד כיכר סלמה ששם היינו קונים את הפילמים

אבל מה היינו עושים איתם? אולי מתחלפים אחד עם השני,ממש לא זוכר

והיו 3 אחים,בערך בגילי,שכנים, דלת מול דלת

שהפכנו להיות חברים מאוד טובים וגם ההורים הפכו לחברים.

ב1957 הם עברו דירה,לתל אביב

וחצי שנה אחכ כשחזרתי בצהרי יום אחד מבית הספר אמא סיפרה לי שאחד האחים ט. נהרג בתאונת דרכים

הוא עבר  את רח' קרן קיימת שלא במעבר חציה בדרכו לבית הספר ונהג שלא שם לב דרס אותו

הייתי אני חושב בכיתה א'

לא ממש הבנתי את עניין המוות

אני זוכר שאמא שלי בכתה ונסעה עם אבא שלי ללוויה

הוא היה הדמות הראשונה שלי שהלכה לעולמה

רק שנים אחכ הבנתי מה זה עשה להורים שלו

איזה שבר זה לאבד ילד בן 7-8 איזה אסון שלא קמים ממנו

גרנו שם עד 1958

אז אבא ואמא קנו את הדירה ברח' רבי בנימין בבית הכרם ולשם עברנו

ושם גרנו 11 שנים קסומות

ב1969 קצת לפני שהאדם הראשון נחת על הירח ואחרי שאמא נפטרה עברנו לבית משלנו

אבל שם לא הייתה אווירה של שכונה

השכנים לא גרו קרוב ואי אפשר היה לצעוק לכולם לרדת למטה

ואי אפשר היה לשחק בגולות כי הכביש היה סלול

ולא היו מספיק ילדים למחבואים או לסוס ארוך

וכמה אפשר ללכת מהשכונה החדשה לישנה ולא למצוא אף אחד

אז הפסקנו...

אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שילדיי יחוו זה את האווירה של המון ילדים משחקים ביחד

ואת רגעי המנוחה שכולם קוראים (כי לא הייתה טלויזיה דה?) ספר

זה לא ממש יקרה כנראה בעיקר כי הגרויים הם אחרים

וכל הנסינות שלנו עלו בתוהו אז הפסקנו ללחוץ

נקווה שזה יגיע לבד

זהו

לא ברור לי איך הגעתי לכתוב את הפוסט הזה

רק נתתי לאצבע המקלידה ללכת במקומי:-))

תיהיו טובים

אגב

ברולאן גארוס שהתחיל בצהריים ניצח ותיק יקירי הבלוג מארט סאפין את יריבו הספרדי ב3 מערכות חלקות ועלה לסיבוב השני