לפני שהטפטוף יהפך למבול
אני חייב למצוא שער לא נעול
כי שוב חזר אלי הבלוז
חייב לצאת חייב לזוז
על הכביש המתפתל בין עכו לצפת
בטבריה על המזח יורד עד לאילת
נפלט
נמלט
מבקש עיר מקלט
נפלט
נמלט
מבקש-עיר מקלט
באופק נוצצים האורות הרחוקים
לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים
ואת חכי בפתח והדליקי את האור
בן אדם חוזר אלייך מן הכפור
קחי אותי אל המזבח לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי
כן את
תהיי לי-עיר מקלט
כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין זורם יפתח ויפכה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את
כן את
תהיי לי -עיר מקלט...
שיר מדהים של אהוד בנאי אהובי היחיד
שמבוצע בכשרון רב בימים האלה על יד ברי סחרוף
והעליתי אותו לכאן
כי בימים רחוקים של חוסר מנוחה
הרגשה שאני קצת טובע בה עכשיו
הייתי עולה על אוטובוס ונוסע
לא משנה הכיוון
לא משנה הזמן
בדרך כלל צפונה לנופים המדהימים של הצפון
כדברי השיר
"בכביש המתפתל בין עכו לצפת"...
האם התשובות לחוסר השקט מצוי בנסיעות ארוכות?
בשירים שמביאים געגוע
או לחילופין רוגע
אולי זה היה נכון לאז-לעברי הסוער משהו
היום אני לא ממש יכול להרחיק בהחלטה של רגע
לכביש המתפתל ההוא
אבל היום גם אני יודע שאת הבעבוע הזה
את התחושה הזאת
אי אפשר להשתיק בנסיעה כזאת או אחרת
או בשיר
זה משהו שקיים בתוכי
וצריך לתת לו להיות
כדי שהיא (התחושה) תמצא מקום
כדי שהיא (התחושה) תיתן לי
פשוט להיות
זה נראה לי קצת חזרה על התובנות של הפוסט הקודם
אבל "זה הפוסט שלי והוא ברשותי.."
רק לומר לסיום מברוק גדול ל"קשיו"
על החזרה שלה לישרא אחרי העדרות מרצון
אשה מדהימה
שתדעו
וחוץ מזה
שתיהיה לכם אחלה שבת
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
