אני רוצה לספר סיפור

הסיפור יהיה בלי שמות .

היו היה ילד שאובחן כבר בכיתה א' כבעל הפרעת קשב וריכוז,דיסקלקוליה שזה אומר שהוא לא מסוגל לקלוט פעולות חשבוניות  ועוד מגוון בעיות שבאות לידי ביטוי בקליטה של חומר נלמד.

הילד גדל, משך פחות או יותר את בית הספר היסודי,נזקק לעזרה בלימודים והגיע לחטיבת הביניים.

כבר בבית הספר היסודי הרגיש הילד שהוא יוצא דופן,וזה הציק לו.

אבל זה לא היה חמור

בכיתה ז' למד הילד בכיתה רגילה

קיבל מכסימום הקלות,למד מה שלמד ,קיבל עזרה פרטית ככל שהוריו יכלו לתת לו,קיבל סיוע מינימלי בבית הספר,לא מספיק,ממש לא מספיק לצער הוריו שדיברו עם כל העולם ואשתו ושום דבר לא עזר.אבל למד.

ואז הגיע לכיתה ח'.

בפעם הראשונה בחייו בא הילד להוריו ואמר בפה מלא שקשה לו.

שהוא לא מבין את השיעורים,שהוא מרגיש חריג שהוא לא רוצה להמשיך בכיתה שהוא נמצא בה.

הילד ממש בכה ולהוריו נצבט הלב.

ההורים הלכו למנהלת בית הספר שגם לה היה ילד חריג במערכת החינוך והיא הייתה אמפטית מהתחלה

ומנסה לעזור

ההורים שאלו מה  האפשרויות של בית הספר לעזור לילד

המנהלת אמרה שיש אפשרות להכניס את הילד לכיתה קטנה שנפתחה השנה בבית הספר.

הילד לא רוצה ללכת לכיתה הקטנה.בכיתה הקטנה מעבר להמצאות של ילדים עם קשיי למידה  יש גם ילדים עם בעיות התנהגות ויש שם ילדים מכיתה ז' שחיברו לילדים בכיתה ח' כי לא היו מספיק ילדים בכיתה ז' על מנת לפתוח כיתה נפרדת. ובגיל הזה להיות עם ילדים קטנים ממך זה טיפה בעייתי לילד מסתבר.

הילד מפחד שתדבק בו סטיגמה שהוא כישלון,שהוא עצלן שאולי הוא טיפש ירחם השם.

הילד לא מבין או שלא הפנים לגמרי את העובדה שגם כרגע שכשהוא יושב בכיתה הרגילה,משוחרר מרב המחוייבויות של שאר התלמידים ,כשהוא לא משתתף בכיתה,שהוא יוצא מהכיתה  לשיעורים עם מורים מסייעים,שהוא יוצא מהכיתה בזמן שיעור חשבון לתרפיה באומנות ,שהוא כבר סטיגמתי.

את העובדה הזאת הוא כנראה עדיין לא מפנים והוריו לא חושבים שהם צריכים"להטיח" בו את העובדות האלה.

הילד  אולי קולט לאט אבל הוא לא אהבל,הנה הוא בעצמו בא להוריו לומר שקשה לו.

וזו פעם ראשונה מאז התחיל ללמוד בכיתה א' שהוא עשה את זה !

כמו שלפני כמה זמן הוא בא להוריו ואמר שהוא רוצה לעשות ניתוח בעין כי הוא סובל מעין עצלה ובזמן עייפות מבחינים בסוג של פזילה. הוא אשכרה בא ואמר בפתיחות ובאומץ  שילדים,בדרך כלל ילדים קטנים צוחקים עליו וזה מפריע לו.

אם עד האינצידנט הזה לא ממש רצו הוריו שיעבור ניתוח בעין בעיקר בגלל פחדים כאלה ואחרים,פחדים בעיקר שלהם אתם יודעים.

אז אחרי שהוא בא וסיפר בגילוי לב כזה שיש לו בעיה חברתית בגלל העין הם התחילו להריץ את עניין הניתוח:

תוך שבוע נקבע תור,נעשתה בדיקה  ובסביבות ה5 באוקטובר יש תור לניתוח .

הורו של הילד בעיקר אביו צריך לומר מבין שדימוי חברתי חשוב לא פחות מהצלחה בלימודים

ולפעמים יותר.

בגלל זה הוריו של הילד לא "מכריחים" אותו בנתיים או שמא נאמר לא מנסים בשלב הזה להשפיע עליו לבחור בכיתה הקטנה.

מנהלת בית הספר אותה פגשו ההורים היום מבינה למזלם את הבעיה והיא הבטיחה לנסות למצוא במסגרת הכיתה הרגילה פתרונות שיקלו על הילד.

הוריו של הילד מוכנים לעשות הכל למען הילד. אושרו, דימויו  העצמי מאוד חשוב להם והם יעשו כל מה שיעשה לו טוב.

ואם הם יחשבו שהכיתה הקטנה בסופו של דבר תענה לצרכיו הם יסבירו לו וישכנעו אותו שזה לטובתו

אבל לא יכריחו.

גם המחשבה מה יהיה בעוד שנתיים כשהילד יצטרך ללכת לתיכון מתחילה להטריד.

 הוריו של הילד כבר חושבים אומנם בקטן מה  לעשות.

אבל עוד חזון למועד.

עד כאן הסיפור

אני לא חושב שאני צריך לציין שהוריו של הילד או לפחות אביו לא זקוקים לעצות של חכמולוגים.

אם יש משהו שאביו של הילד מתעב זה עצות מכאלה שחושבים שיש להם תשובות לכל  דבר.

אביו ישמח לתמיכה,לעצה מועילה אבל דיר באלק עם כאלה שהם חכמולוגים

בדם ליבו כתב האבא את הפוסט הזה.

ורצוי לא לקחת את הפוסט הזה לאתרים כלל ארציים

תיהיו טובים