היום לפני 42 שנה לפי התאריך העברי חגגתי בר מצווה.

אני לא ממש זוכר אם החגיגה עצמה הייתה היום אבל, היום לפני 42 שנה עליתי לתורה.

פרשת השבוע הזה היא פרשת תולדות.

אם לומר את האמת ורק את האמת אני לא זוכר שום דבר מהפרשה.

אני זוכר כמובן שעליתי לתורה בבית הכנסת שהיה ליד בית ספר בית הכרם.

אבל את המעמד עצמו אני לא זוכר.

אני זוכר לעומת זאת את הבית  של הרב שאצלו למדתי את ההפטרה.

אני חושב שהבית ישב על שדרות הרצל, אחרי ההצטלבות שממנה יורדים שמאלה לרח' החלוץ וימינה  למאפיית אנג'ל.לדעתי 200 מ' קדימה מהצומת לכיוון הר הרצל מי שמכיר.

אני זוכר שהיו נכנסים לחצר פנימית ומשם לבית מאוד נקי ומאוד שקט,

עם ריח שאני לא יכול לזהות אותו עכשיו.

שם למדתי את פרשת  השבוע כדי לומר אותה בבית הכנסת.

הייתי ראשון החוגגים בכיתה שלי בר מצווה בגלל שנשארתי כיתה כאמור.

השבוע, חשבתי מה הייתה הטראומה הכי גדולה בחיים שלי שהשפיעה עלי הכי הרבה.

אני יודע,כתבתי וחזרתי וכתבתי,קוראיי המסורים והותיקים יכולים לדלג על הפיסקאות הבאות .אני מוחל להם מראש:-)

אין ספק שהעובדה שההורים שלי לא הבינו  ולא היו מודעים להפרעת הקשב שהייתה לי וללקויות הלמידה מהן סבלתי והחליטו להשאיר אותי כיתה הייתה בומבה רצינית לפנים. עד כדי כך שאת רב האנרגיה שלי הפניתי להסתרה והכחשה.

כל הזמן פחדתי שיגידו שאני לא מוצלח, שאני כשלון שאני טיפש חסר תקנה ואז אף אחד לא יאהב אותי. כי מי אוהב כאלה?

לכן ניסיתי להצטמק ככל יכולתי להתאייד,לא להיות

כמה שפחות ירגישו בי ככה לא ידעו שאני הכי גדול בכיתה,שנשארתי כיתה שאני כשלון וכו' וכו'

אבל חגיגת בר מצווה אי אפשר להסתיר.

הגעת לגיל,אתה עולה לתורה אחרי זה אתה עושה חגיגה בבית או איפה שלא תעשה.

וזו הצהרה ברורה על גילך,בגרותך,מעמדך

וזה מעמיד אותך במרכז.

אני חושב היום שעשיתי אז את חגיגת הבר מצווה כמי שקפאו שד.

כלומר עליתי לתורה וחגגתי בבית את בר המצווה לחברים ומשפחה

אבל אם לומר את האמת אני לא זוכר שום דבר מהארוע שלכאורה  היה מאוד משמעותי בחיי.בר מצווה ראבק !

ואולי הדחקתי כי היציאה למרכז הבמה כשאני בתהליך הפוך של התאיידות והצתמקות

לא באה לי בזמן הנכון מבחינתי.

אני לא מניח ששיתפתי את הורי בדילמה.

גם כי בעצם לא הייתה דילמה,היה לי רע ונורא אבל לא הייתי מודע.

וגם כי  חגיגת בר המצווה בכל זאת עשתה משהו קטן וטוב מעבר לתחושות הרעות.

היא שמה אותי ליום אחד או לכמה ימים במרכז תשומת הלב

מי לא אוהב לקבל מתנות,ברכות ועוד כהנה וכהנה.

אפרופו "לא אהוב" או הפחד שאף אחד לא יאהב אותך:

שמתי לב אגב גם היום כאן בישרא

כשאני מגיב בבלוג  של מישהו שאני לא מכיר,לוקח לי זמן למצוא את המילים הנכונות.

לוקח לי זמן לכתוב תגובה כי הפחד ההוא עוד קיים.

הפחד ההוא של מה יהיה אם תיהיה כאן שגיאה בכתיב,יחשבו שאני דביל.אדם בן 54(אני מבקש..יש לי עוד שבוע) דביל,אחד שלא יודע לכתוב בלי שגיאות,בוודאי הוא לא חכם.

לא חכם הוא לא מישהו שווה ולכן אין מה לאהוב בו.

כל זה רץ בשניות בראש בלי שליטה,דבר ראשון נדחקות המחשבות האלה,רק אחכ באות  המחשבות הטובות,המרגיעות שמזכירות לי מי אני ומה הן יכולותי,אבל קודם כמו במרוץ,באות ההן,הלא נחמדות.

ואני קורא שוב ושוב את מה שכתבתי ואני בודק אם כתבתי לעניין,ואם זה שנון מספיק ומובן

ולא ארוך מידי ולא בעל כפל משמעויות.

כאילו אתה הולך לדייט ראשון ואתה צריך להיות מגוהץ מצוחצח,לא אלגנטי מידי,מריח טוב אבל לא מפיץ  ריחות בכמות מסחרית,ככה ,נורמלי.

לגלות לכם סוד? יש בלוג אחד שאני לא מגיב בו.

למה? כי בתחילת דרכי בישרא כתבתי שם תגובה  עם שגיאת כתיב ובעלת הבלוג פשוט לעגה לי.

ואני התאיידתי משם במהירות כזו שהשטן לא היה מספיק לומר היי,יותר לאט, המהירות מהשטן...

מה שכתבתי כאן אולי גם מתקשר לפוסט האחרון שכתבה נוריקו בעיר מקלט .(ראיתי ששרה הקודמת קישרה אז אני מבין שזה בסדר)אני מרגיש ודאי יותר בטוח להתבטא כאן אצלי, ב"סייפ ספייס" מאשר שם מול כל ה"ללא שמים" שלא מכירים אותי

ורק "שמעו עלי"

אני יודע ,לכאורה זה נשמע פאטטי לאללה.

מצד שני, פאק.היום אני יכול להוציא את הצד השברירי ,חסר הבטחון הזה לאור ולתת לו מקום.

להכיר בו,להתיידד איתו להרגיש לגמרי בסדר שככה אני מרגיש.זה לא קשור לגיל  בכלל (לכל מגלגלי העיניים ששואלים :מה,אתה בן 54 ויש לך בלוג? אין לך מה לעשות בחיים? לא,אין לי, עוד שבוע אני בן 55 ואני מודה כל רגע ורגע על המתנה שקיבלתי לפני 4 וחצי שנים יה אהבל. ופאטטי מי שהוליד אותך,טמבל)

כי מצד שני אני מרגיש בבלוג שלי בטחון גמור.

אני יודע שרב החברים שלי כאן לא שופטים אותי על פי עברי ומרשים לי לעשות טעויות  על ההווה שלי

זה חלק ממה שנקרא אהבה

זה החיים.

האמת שרציתי לעלות כאן קישור לפרשת תולדות.

בשנה האחרונה  באופן מפתיע פרשת השבוע  על הסבריה ועל ההיקשים שנעשים מהפרשה לימינו אלה מרתקים אותי.

כל יום שישי ב7 בערב מארח דב אלבוים בערוץ הראשון איש רוח כזה או אחר(אתמול את הסופר חיים באר המרתק) ושניהם משוחחים על פרשת השבוע.כל אחד ופרשנותו החכמה.

אותו דבר עושים ביום חמישי בצהריים בגלי צהל ,אברי גלעד וג'קי לוי.

הדיאלוג של שני הצמדים מרתק,הפרשנות מענינת ומצאתי את עצמי  מחכה לתוכניות האלה.

אני מביא בכל זאת קישור לפרשת תולדות שבכותרת המשנה שלה כתוב" מעשה מרמה והגיונו" המדבר כמובן על גזילת הבכורה מידי עשיו על ידי יעקב. (אתם לא חייבים לקרוא,זה ארוך,אבל זה מרתק בהחלט)

וואו,איזה פוסט יצא

צריך לשים ריסטריינינג אורדרס על היד המקלידה.

אי אפשר שהיא תתפרע ככה

יצאה שבת יפה

תיהיו טובים,הכי טוב ככה