"לפני שהטפטוף יהפך למבול

אני חייב למצוא שער לא נעול

כי שוב חזר אלי הבלוז

חייב לצאת,חייב לזוז.

על הכביש המתפתל בין עכו לצפת

בטבריה על המזח,יורד עד לאילת

נפלט,נמלט,מבקש,עיר מקלט

באופק נוצצים האורות הרחוקים

לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים

ואת חכי בפתח והדליקי את האור

בן אדם חוזר אלייך מן הכפור

קחי אותי אל המזבח,לפני שאשבר

ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר

כי את,כן את,תהיי לי עיר מקלט

כן עד שהאמת תצא,אני בך אסתתר

עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר

עד שמעיין זורם יפתח ויפכה

עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה

את,כן את,תהיי לי עיר מקלט"..

מילים לחן וביצוע-אהוד בנאי

כבר הרבה ימים שיש לי בראש את השיר המדהים הזה של אהוד בנאי.

היום אחרי הפוסט המצויין של שפיות  וכמה פוסטים לא רעים בנידון ב"עיר מקלט" התחברו לי החוטים בראש לגבי השיר הזה

זה לגמרי שיר על כמיהה.ותובנה ברורה בצידה:

בנאי זה לוקח אותי ביד זהירה דרך העצב,התשוקה והתובנות שלו

מאיר לי את  הגעגוע אליה,לאחת והיחידה ,לנסיעה הארוכה אליה שבכלל  לא חייבת להיות  נסיעה פיזית אלא עשיית  הדרך בראש אל התובנה שהיא היא האחת .(אגב ,זה לא חדש ועדיין)

ואז כשהתובנה מכה בך,אתה רוצה למהר אליה,להגיע להתכנס בתוכה.

לחוות את החוויה של ההתרגשות שמפרפרת  בבטן (אני,אני מדבר כמובן על עצמי,זו רק דרך נוחה לכתוב ככה)

ואם אפשר לא להשתמש במטאפורה שבנאי מגיש כאן  , אלא פשוט לומר ישירות  שכשהדברים נעשים ברורים, יש רצון להתנחל בתוכה,להכנס אליה,לחוות את החיבור המדהים כשהוא קורה

בגלל החום,בגלל התענוג הצרוף,בגלל כל כך הרבה דברים( שמסתבר שעדיין קצת קשה לי להביע אותם..)

איזו שורה מדהימה השורה שבכותרת ,אה?

"עד שמעיין זורם יפתח ויפכה" ממש מתאר  אורגזמה (קוראי הצעירים,לכסות עיניים ומהר).

ואיזה הרגשה זו לחוות את הגילוי דרך השיר המדהים הזה

לא יכולתי להתאפק עם הפוסט הזה למרות  שלפני פחות משעה כתבתי אחד שונה לגמרי

תהיו טובים,אני מה זה משתדל :-)

בלי שום קשר: תסתכלו בתגובות הראשונות,הפרו מטריף כאן את האנשים,זה לא נורמלי