אבא של רמי מת.

איש בן 99 שפעם היה איש חשוב להרבה אנשים והיום חשוב רק למשפחתו .

הרבה זמן אבא של רמי חי

היה להם הרבה זמן להתכונן למוות שלו.

יש הבדל גדול מסתבר לי בכל פעם, בין ההתכוננות למוות ,למוות עצמו

המוות עצמו יחרבתו,כשמגיע,זה תמיד בהפתעה

גם אם המנוח היה חולה ושכב על ערש דווי ובהגיון אנחנו יודעים שאוטוטו הוא משיב את נשמתו ועובר לעולמות אחרים.

המוות תמיד מפתיע.

.

אני יודע נושא לא נחמד לדבר עליו , המוות

מי שלא חווה ,מפחיד ובצדק.

מי שחווה,לא תמיד רוצה לחזור לחוויה מחשש עין הרע ודברים כאלה

והכי גרוע,מה שלא תעשה,אי אפשר להתכונן.

אי אפשר,מה שלא תעשו

בהגיון הרי אף אחד לא חי עד 120 כמו באיחולים וכשמישהו מגיע לסביבות ה90

אתה כבר מתכונן.

זה יקח שנה,שנתיים 5 לא משנה,אתה בהיכון.

אתם חושבים שהעצב על לכתו של מישהו בן 99 קטן יותר  בגלל גילו המופלג?

אתם חושבים שהעצב על לכתו של מישהו בן 99 קטן מהעצב על לכתו של מישהו צעיר יותר?

"העצב אין לו סוף" אמר משורר אחד

ואולי הוא לא ידע מה הוא אומר אבל הוא קלע בול.

לאבא של רמי היו בנים,נכדים,נינים,אשה, קרובים וידידים,כמו לכולנו

ואם הוא היה מת לפני 30 שנה נניח, ההלוויה הייתה גם מן הסתם גדולה יותר.

אבל זה לא ממש רלוונטי לנושא ,זה סתם נסיון נואל לומר שפעם הוא היה איש חשוב.

לרמי זה לא שינה כל כך  אם הוא איש חשוב

בסופו של יום הוא היה אבא.

ובבית ההספד בלוויה לפני היציאה למסע אל תוככי בית הקברות אל חלקה ישנה שכנראה  נרכשה לפני שנים רבות

רמי קרא  הספד על אבא שלו.

בבת אחת כולנו חזרנו אחורה 50 שנה,לילדות שהייתה לו בבית על הכרמל

לא ירד גשם,הייתה רוח שזזה  והיו רק קרובים וידידים. 

בפעם האחרונה שראיתי את רמי בוכה זה היה כשהוא ירד עם הגדוד שלו מתל סאקי ביום השלישי או הרביעי של מלחמת יום כיפור ב1973

אתמול הוא בכה שוב,על אבא שלו,איש בן 99 שסיים את חייו.

ושיר געגועים יודע..

תיהיו טובים