אז אמא ואבא נישאו והסתובבו כשיכורים בפריז.

לדעתי לא היה להם גרוש על התחת וסבא וסבתא מתל אביב עזרו להם( מה עזרו,אשכרה מימנו להם את השהות

משהו שלמעשה הפך להיות מעשה די קבוע הרבה מאוד שנים)

אמא נשרה ראשונה מלימודי הרפואה,לדעתי היא למדה רק כדי לרצות את סבתא וגם כי ממשלת צרפת  אם אני לא טועה נתנה  לימודים בחינם בשנה הראשונה לסטודנטים מחו"ל או איזושהיא קומבינה דומה,אני כבר לא זוכר.

אבל גם היא הבינה מהר מאוד שזה לא בשבילה.

אבא לעומת זאת,החזיק מעמד כל השנה הראשונה.

הסיבה לנשירה מהלימודים והחזרה לארץ הייתה בגלל שהם היו בהריון איתי והם רצו שאוולד בארץ.

אבל לדעתי הסיבה העיקרית הייתה שאבא,איש פרגמטי שכמותו הבין כבר אז שמרפואה לא מתעשרים

ואם הוא רוצה להחזיק משפחה הוא צריך לבחור מקצוע שאפשרויות הפרנסה בו קלות יותר.

ככה הגענו לחיפה.

אבא התחיל ללמוד ארכיטקטורה בטכניון.

"הבטחתי לכתוב כשנסעתי

ולא כתבתי מזמן

עכשיו את כל כך חסרה לי

חבל,חבל שאת לא כאן"

בחיפה  שכרנו דירה ברח' פועה.

לצערי אני לא זוכר הרבה מהשנתיים ומשהו שגרנו שם

אני זוכר את דודה חורסי השכנה הבולגריה שעשתה עלי בייביסיטר

אני זוכר שמחלון המטבח אפשר היה לראות את הים ואת כיפת הזהב של גן הבהאיים

ואני זוכר את גן האם.

אבא למד בטכניון ואמא עבדה

סבתא "סידרה" לה עבודה בפרוטקציה (מילה חשובה,כדאי לזכור אותה,היא תחזור בתדירות גבוהה בהקשרים של סבתא ואמא וגם שלי לא תאמינו ) במעבדה רפואית על הכרמל נדמה לי.

אין לי מושג מה היא עשתה שם,פרוטקציה אולי הייתה לה,אבל  כישורים,לא ממש.

מה שכן,אני זוכר שהיו שם ארנבות במעבדה הזאת וכשהיית בא לבקר אותה אהבתי לשחק איתן.

כשאני חושב על זה עכשיו אני ממש מקווה שלא עשו בהם ניסויים וזו לא הייתה מעבדה מהסוג  של המעבדה במכון וייצמן למרות  שאני לא מניח שאמא שלי הייתה מסכימה לעבוד במקום כזה עם הרגישות שהייתה לה.

"אחרי שהגעתי ליפו

תקוות נולדו מתוך יאוש

מצאתי לי חדר וחצי

על גג של בית נטוש

יש פה מיטה מתקפלת

אם נרצה שלושתנו לישון

את ואני והילד

מול חלון משקיף לים התיכון"

כאמור אני לא זוכר הרבה מחיפה,אבא למד,אמא עבדה כאמור

ואני רק יודע שיום אחד ב1955 עברנו מחיפה לירושלים אחרי שנולדה אחותי היקרה ס.

גרנו בטלביה ברח' אלקלעי 11,איזה זכרון מדהים...

הדירה הייתה לדעתי דירה סטאנדרטית של שלושה חדרים

אבא מצא עבודה כאדריכל שכיר באחד המשרדים בירושלים

אמא הייתה אם ל2 ילדים ובהתחלה היא הסתפקה בזאת

ובשביל להכניס יותר כסף הבייתה הם השכירו חדר אחד בדירה  שלנו לסטודנט שלמד באוניברסיטה

היום אף אחד לא היה מעלה בכלל על הדעת  לעשות דבר כזה.

זה אשכרה מטורף לגמרי

משפחה עם 2 ילדים שההורים בחדר אחד,הילדים בחדר השני משכירים את החדר השלישי שלהם לאדם זר שישתמש במקרר,השרותים,באמבטיה

נורא אינטימי לדעתי,נורא קרוב מידי

רק שאולי לא הייתה להם ברירה

אולי הם התביישו לבקש עזרה מסבא וסבתא בתל אביב

כי כאילו ,כמה אפשר,דחילק

ומהסבא והסבתא בירושלים לא יכלו  לבקש עזרה כי להם בעצמם לא היה.

"ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למליון

ואולי מרחוק

איזה אושר מתגנב אל החלון"

גרנו ברח' אלקלעי 11 עד 1958

הייתה שכונה שמחה שם בטלביה, כבר כתבתי באיזשהו מקום שאספנו חתיכות פילמים (אין לי מושג לאיזה צורך,בחיי שאין לי) היינו מסתכלים על התמונות מול השמש..

עברנו שם את מלחמת סיני שממנה אני זוכר שאבא הלך למילואים ובלילות היינו צריכים להאפיל את החלונות עם בריסטולים שחורים כדי ש"מטוסי אוייב" לא יבחינו בנו..

הרגזנו את השומרים ואת הפועלים הערבים במתחם הוילה של שרובר שהלך ונבנה

ואחרי צעקות ה"בארוד בארוד" של הפועלים הערבים ואחרי פיצוץ סלעים היינו ממהרים לאתר הפיצוץ כדי לאסוף חוטי נחושת צהובים,שוב אין לי מושג למה...

מעניין שאין לי זכרון כלשהו על היחסים בבית בין אבא לאמא.

אני לא זוכר,יכול להיות שהיו כמובן.

הייתי ילד בן 5-6 ולא אנסה להתיימר לזכור דברים כאלה

למרות שאני זוכר שמאוד אהבתי להיות אצל שכנים שלנו,היה שם בית חם,אווירה חמה ונעימה

ושם למדתי לאכול גזר מרוסק עם קצת סוכר

"שנת חמישים סוף דצמבר

בחוץ מלחמת רוחות

השלג צנח כאן לפתע

לבן מזכיר לי נשכחות"

האמת שאני גם לא זוכר שאבא הרבה לחבק אותי או לחילופין לכעוס עלי באותה תקופה

אבל איזו סיבה הייתה לו,את בית הספר התחלתי כשעברנו לבית הכרם ב58..

אני בטוח אגב שאמא הייתה אשה חמה ממנו למרות שעל התקופה הספציפית עליה אני כותב, המגורים בטלביה,

אין לי בזכרון מחוות של אהבה או חמימות .

בטלביה  אני זוכר שהתחלנו להחזיק חיות

היו לנו 2 חתולים לאחד קראו מיצי (כמה מקורי ) ולשני קוקי(אם חולם ב,ו')

אני זוכר שהם גרו במרפסת האחורית,היה להם שם ארגז עם חול ותהרגו אותי אני לא זוכר כמה זמן הם היו אצלנו

אבל אני יודע שהם לא עברו איתנו לבית הכרם.

"עוד הפצע פתוח

לו רק היית איתי עכשיו

הייתי ודאי מספר לך

את מה שלא יגיד מכתב"

אמא לא הייתה בשלנית.אתם יודעים מה, עזבו בשלנית

היא פשוט לא ידעה לעשות אוכל.

זה לא ממש מפליא כי לא היה לה ממי ללמוד,

סבתא שלי לא ידעה לבשל

עד כדי כך לא ידעה שהיא החזיקה מבשלת.

גב' לנדאו זכר צדיקה לברכה הייתה מגיעה לבית בשד' נורדאו כמה פעמים בשבוע

והייתה מכינה אוכל

אני לא מניח שהיו שם סעודות מלכים , גב' לנדאו הייתה פולניה שלא דיברה עברית ובשנים ההן המגוון לא היה גדול צריך לומר בהגינות. ואני מניח שהיא עשתה מהמבחר שהיה וזה לא היה מבחר מהשוק השחור,באחריות מלאה אני אומר את זה !

וחוץ מזה סבא וסבתא היו רגילים לאוכל דומה ודרישות גדולות בעניני אוכל לא היו להם

אני זוכר בעיקר פירה וקלופס ואולי עוף מכובס היטב..

לא דברים לכתוב עליהם הבייתה ויסלחו לי חברי יוצאי גלות פולין,אנחנו מדברים על שנות ה50,אפילו רות סירקיס לא נולדה אז..

אבל גברת לנדאו אהבה אותי ובכל פעם שהנהג של סבתא ,אריה(אללה ירחמו,היה איש טוב,היה לו אוסף מקטרות שבקלות היה יכול לפאר כל מוזיאון) ואגב לסבתא לא היה רשיון נהיגה ומכיון שהייתה  מראשי קופת חולים כללית ,בצמרת מפא"י וההסתדרות הכללית,העמידו לשרותה אוטו עם נהג. צ'ופר...

בקיצור שסבתא הייתה מבשרת לגב' לנדאו שאני עומד להגיע לתל אביב

הגב' הנחמדה הזאת הייתה עושה לי עוגת טורט אישית בסיר פלא קטן !

וזו הייתה מחווה יוצאת דופן שכשאני חושב על זה עכשיו היא  גורמת לי לדמוע משהו.

גב' לנדאו לא הייתה חייבת לעשות משהו עבורי

היא לא עבדה אצלי

אבל היא ידעה שאני הנכד הבכור של סבתא שלי ושסבתא מאוד אהבה אותי ואני מניח שהיא רצתה לגרום לשנינו נחת.

יכול גם להיות  אם אני זוכר נכון שסבתא וסבא היו סוג של משפחה בשבילה

 לא היה לה בעל ולא היו לה ילדים ואני זוכר שהיא השתתפה בשמחות שלנו,כבת משפחה

ויכול להיות שהיא הרגישה צורך " לגמול" באיזושהיא צורה על זה

וככה הייתי מקבל עוגת טורט קטנה בסיר פלא

" כאן אם תרצי יש לך בית

ואותי יהיה לך המון

צחוק ילדים בין ערביים

מול חלון משקיף לים התיכון"

הבית של סבא וסבתא היה ליד הים

כשהיינו יושבים על מעקה המרפסת הרחב היינו רואים את העפיפונים בגן העצמאות

את מלון שרתון הישן שהלך ונבנה

וריח הים התיכון הכה באפנו

וכילדים נצרנו את הזכרון הזה

" ואולי מרחוק,יש סיכוי אחד למיליון

ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון"

השיר "חלון לים התיכון" נכתב על ידי יעקב גלעד הולחן והושר בפי יהודה פוליקר

תיהיו טובים ורגישים