"הקיץ עבר החום הגדול

שנה חדשה באה לכל

רוחות מנשבות נודדות ציפורים

הולכים ובאים הימים הקרים"...

כנראה באמת שכבר סתיו

קריר עכשיו

אומנם השמש מתחילה לבצבץ

וביום חם

אבל בערב כבר נעים

האמת שאין לי  מי יודע מה לומר

ארוחת החג אצל אחותי יחד עם כל האחים הייתה נעימה

לא אוכל היסטרי

אבל הייתה אווירה נעימה

סבתא נאווה שלא באה

שלחה כל בן משפחה את הספר החדש של שירי רחל

עם האיורים של סבא שמואל

צמרמורת עברה לי בגוף שראיתי את הציורים בספר

השנה בכלל הייתה לסבא שלי או לציוריו יותר נכון עדנה

מוקדם יותר השנה הציורים שלו הוצגו במוזיאון ישראל

ועכשיו הספר הזה

שבו הוא באמת זוכה לכבוד  הראוי לו

שמו מופיע על כריכת הספר ובסופו יש דף עם מילים עליו ועל יצירותיו

בכלל סבא שלי לא היה איש אסרטיבי

הוא לא נדחף או נדחק למרכז הבמה

הוא לא היה איש שיווק גדול כי הוא לא הצליח למכור את יצירותיו

או לגרום לאנשים לקנות תמונות שלו

אבל מצד שני מי התעניין בכלל בציורים אז?

הרי בין זה שהוא סיים את בצלאל בשנות ה-20 של המאה הקודמת ועד שהוקמה המדינה

כולם היו עסוקים בהישרדות

למישהו היה ראש לציורים?

וגם אחרי שקמה המדינה

עם מה יקנו ציור? עם תלושי מזון?

אני זוכר שאבא שלי שמאוד אחשיב את אבא שלו כצייר סיפר לי פעם

שהוא בחיים לא הירשה לעצמו להגיע למצב כמו שאבא שלו חי

כלומר מצב של דלות

של מחסור

שאין לך עוגנים משלך

אני זוכר כמה היה חשוב לאבא שלי שאנחנו

ילדיו ניהיה מסודרים בדירה משלנו ובעבודה קבועה

כבר אז הבנתי שהפחד הכי גדול שלו-של אבא שלי

שמי מילדיו יגיע למצבים שהוא היה כילד

שהוא נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה

שאבא שלו היה איש מוכשר בציור אולי

אבל הוא נכשל בתפקידו העיקרי כמפרנס וזן

ועד היום דודה שלי כועסת על ההורים שלה בגין זה

אני זוכר את סבא שלי כאיש שתקן וסגור

הם גרו בבית ערבי מדהים מול המוזיאון הזאולוגי במושבה הגרמנית בירושלים

אבל הביית היה ישן

היו בו שרותי "בול פגיעה"

ומן מקלחת כזאת שלהנות בה היה מאוד קשה

אני זוכר שהייתה לבית עליית גג

מן עתליה כזאת ששם סבא היה מחזיק את הציורים שלו וגם מצייר

סבא לא היה איש שמצייר מהראש

הוא הלך למקומות שרצה לצייר

היה מעמיד כן ציור מול האובייקט ומצייר עד שמסיים

לא הייתה לו את הנוחות לצלם במצלמה את האובייקט ולבוא לעתליה שלו

ולשבת בקרירות של הבית הערבי ולצייר מהצילום

לא

הוא היה איש של  out doors

איש של אותנטיות צרופה

כבר כתבתי שכשהיינו ילדים וגרנו בבית הכרם

הוא וסבתא היו באים ברגל מהמושבה הגרמנית (לא לנסות..זה רחוק)

ומביאים איתם בכל ביקור

חפיסת שוקולד פרה..

אני זוכר שבבית שלהם היו ערימות של עיתונים ישנים

פעם בחיפוש אחרי אטרקציות מצאתי גזיר עיתון

עם מדור ספורט

ובו טבלת הליגה הראשונה

במקום האחרון הייתה שם קבוצת הפועל בלפוריה..

(בלפוריה היא מושבה בעמק יזרעאל)

סבא הלך לעולמו בשנת 1965

אני זוכר יום אחד שבאתי מבית הספר ואמא סיפרה לי על מותו

אני לא זוכר צער עמוק

או התרגשות

הייתי בן 13 אבל הוא לא היה קרוב אלי באופן מיוחד

הוא לא פינק אותי כמו סבא וסבתא מת לאביב

לא קנה לי כלום

לא הקריא ולא המציא סיפורים על עוזי בוזי ודוד

כמו שסבא מרדכי מתל אביב

המציא בשבילי

הוא מעולם לא נתן לי כמה גרושים לקנות מסטיק

אני מניח שפשוט לא היה לו

אני לא זוכר שהוא חיבק או נישק למרות שהייתי נכדו הבכור

ולא היה לו אוטו גדול עם נהג כמו לסבתי הרופאה...

הוא נפטר ב65 ורק שנים אחכ התחלתי להסתכל על התמונות המדהימות שהוא צייר

ולהבין איזה כשרון היה בו

רק 2 ילדים מכל המשפחה המורחבת שלנו

קיבלו  ממנו את הכשרון לציור

בת דודתי הניו יורקית

ואחותי הירושלמית שמציירת מדהים

וביכולות שיש לה היום לאחותי

היא תעלה ביפי ציוריה על סבא אפילו

סבא שמואל היה איש של חלומות

לא של עשייה

אבל גם אנשים כמוהו

זוכים לתפוס את מקומם הראוי בהסטוריה שלנו

בסופו של דבר

אני שמח שהוא זכה

ומצטער שאבא שלי לא זכה לראות את הכבוד שעשו לאבא שלו

זה היה מאוד חסר לו

אני בטוח שהוא מאוד אהב אותו