אפילוג

שנים אח"כ,שנים אחרי שאמא נפטרה קרו 2 דברים:

בחורף של 1971 הלכתי לטירונות נח"ל והיה לי נורא קשה,פיזית ונפשית.

אני כבר לא ממש זוכר את הסיטואציה,אבל  התערבבו שם גשם סוחף, קור,בדידות והרגשה שאני קטן עלוב ומושתן..

ואיזה סמל מחלקה גדול ממך בשנה מטרטר את אם אמא שלך כי לא עמדת בזמנים או משהו טיפשי כזה

ואז אני זוכר את זה כמו היום,פרצתי בבכי.

הבכי בפרוש היה חסר פרופורציות לסיטואציה

כלומר המצב היה על הפנים ללא ספק,היה קר ורטוב וטירונות נח"ל בזמנו לא הייתה כמו היום

ואני זוכר שהסמל די נבהל, כלומר אני מניח שעברו לו מול העיניים "עלובי נפש" רבים וטובים והיה לו מן הסתם נסיון מה גם שללא ספק הם ניסו לשבור אותנו שם.

אבל אני מניח שגם הוא הבין שהפעם זה יותר מזה.

לימים הבנתי שהבכי ההוא היה בכי על אמא שלי,על המצב הקקה שנקלעתי אליו בעקבות מותה ועוד כהנה וכהנה

אבל אז ,כשהסיטואציה עצמה  התרחשה,לא הבנתי  שאני בוכה על אמא שלי שנתיים ומשהו מאוחר יותר.

לדבר השני נגיע מאוחר יותר

האביב של שנת 1958 כשהגענו לבית הכרם לא בישר על הצפוי לי

הגענו לשכונה חדשה

היו המון ילדים שמילאו את כביש העפר הלא סלול  שנקרא רח' רבי בנימין.

שיחקנו בגולות,בתופסת,בסוס ארוך באג'ואים,בנינו קבוצת כדורגל והכשרנו את השטח  בעמק בין השכונה לאוניברסיטה בגבעת רם,נלחמנו בדבורים עם להביורים שעשינו מפליט וכשהוצאנו את החומר הדלקנו מולו גפרור ואז הייתה פורצת להבה( לא מומלץ חברים,פעמיים לא מומלץ,לא מומלץ להדליק גפרור מול זרם של פליט כי אם אתה לא מהיר מספיק היד עלולה להדלק ואם כבר הדלקת וכיוונת לדבורים אתה צריך להזהר כדי לא להעקץ,ונעקצנו,חופשי נעקצנו)

 הלכנו ביחד בבקרים לבית הספר בית הכרם,חזרנו הבייתה ועד השעה 2 היינו יורדים למטה לשחק

וכמובן אחרי 4

היו שם ילדים מכל הסוגים בשכונה שלנו:

ילדים יחידים של כאלה שניצלו מהשואה

ילדים שההורים באו מפולין ולא ידעו עברית והילדים דיברו אליהם בפולנית (עד היום אני זוכר איך אומרים " לא רוצה " בפולנית ) וזה בגלל שאמא של יוחנן הייתה יוצאת כל ערב למרפסת וקוראת ליוחנן לעלות הבייתה והוא היה עונה לה נייחצ'ה,נייחצ'ה..

ילדים שבאו מהקיבוץ אל העיר והסתובבו יחפים על אבנים ואנחנו כה התרשמנו

ילדים של הורים שבאו מאגדיר שבמרוקו אחרי רעידת האדמה שהייתה שם ב61

סידני ג'ק ואוולין ילדים שדיברו עם ההורים שלהם בצרפתית וטסו על סקטים בירידה של רח' החלוץ כאילו אין מחר

שלושת האחיות מ.צ.וע. הבכיינית שההורים שלהם באו מארה"ב והן דיברו ביניהן אנגלית ואנחנו חשבנו שהן סנוביות

ועוד כהנה וכהנה

הרחוב היה כל הזמן מלא

ישבנו על הגדר,מתחת לפנס ריכלנו על כל העולם,הקשבנו למוזיקה

שם ב1964 הכיר לי שכן שלי  שחזר מארה"ב עם הוריו את הביטלס ואני התחלתי לאסוף את התקליטים שלהם

את מלחמת ששת הימים ב1967 בילינו במקלט של הבית וכשדוד שלי שנלחם בירושלים הגיע מאובק עם ג'יפ תולר להתקלח ולראות את אשתו  מניותי בעיני הילדים עלו מעלה מעלה.

והיה עניין הלימודים.

כבר כתבתי וחזרתי וכתבתי  בהרבה מקומות על הדיסקלקוליה  שהייתה מנת חלקי.

למי ש"במקרה" לא קרא אומר שהייתי לקוי למידה עם הפרעת ריכוז וקשב וכמובן שלא הייתי מאובחן  בעיקר כי התופעה לא הייתה מוכרת בזמני.

 לאחרונה הבנתי שסבתא שלי מתל אביב שהייתה רופאה שמה לב  שמשהו אצלי לא כשורה והיא גרמה להורים שלי להבין שמשהו לא בסדר

הם לא יכלו להצביע על הסיבה אבל ליתר בטחון שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי שבהתחלה היה סוג של טרפיה במשחק עם צעצועים.

אני זוכר שהייתי הולך לאשה שקראו לה עליזה,היה לה חדר מלא צעצועים מדהימים ושם הייתי יושב ומשחק

אני מניח שעליזה זו ניסתה גם לדבר איתי תוך כדי אני ממש לא זוכר מה היא העלתה ומה היא סיפרה להורי

אני רק זוכר את  העובדה שהורי החליטו להשאיר אותי כיתה בכיתה ד' במחשבה שיהיה לי יותר קל עם ילדים צעירים ממני..

נו..זו הייתה מכה מאוד קשה.

אני בטוח שהורי רצו את טובתי,ברור לי שהם לא חשבו על התוצאות של הדבר הזה

ההשארות כיתה הובילה לסיטואציות מאוד רעות מבחינתי.

הפסקתי ללמוד ואף אחד לא הבין למה

ההורים כעסו עלי,המורים השפילו אותי(בייחוד מורה אחת שאני מקווה שאלוהים ישלם לה)

והילדים? הילדים היו בסדר איתי ,לילדי השכונה לא ממש היה איכפת וילדי הכיתה החדשה לא  נתנו לי להרגיש חריג לפחות לא בפני ועל זה אני מודה להם.

למזלי הייתי ילד חברותי ונחמד ולא מאיים על אף אחד,אז בסדר,השאירו אותי בחיים..

אבל בכיתה ז' למשל שמתחילים התאהבויות וזוגות מתחילים לצוץ בכיתה נדחקתי מן הסתם לסוף שרשרת המזון.

איתרע מזלי להתאהב דווקא בע.

ילדה  יפה שהייתה סביב מלכת הכיתה,מקובלת במידה וחרוצה במידה רבה...

ודווקא בה התאהבתי..

אחרי ימים ולילות של יסורי נפש העזתי וביקשתי ממנה חברות ואחרי יום של ציפיה מתוחה

הגיעה תשובה עם שליח.

אני נשבע לכם שגם היום 45 שנה אחרי הארוע אני יכול לצטט די במדוייק מה היה כתוב בפתק

היא כתבה שהיא לא תוכל להיות חברה שלי אם כי מחמיא לה שביקשתי

היא מציעה ש"נישאר ידידים" והיא תעזור לי בלימודים:-)

האמת? לא ממש ידעתי אם לצחוק או לבכות:

מורים פרטיים זה הדבר האחרון שהיה חסר לי

רציתי להיות איתה לא ללמוד איתה

אבל לימים הבנתי  שזה היה בלתי אפשרי מבחינתה.

היא הייתה במעגל הקרוב למלכת הכיתה,היה בלתי אפשרי מבחינתה בגיל 12 להתחבר עם מישהו מתחתית שרשרת המזון שנשאר כיתה לא עלינו שלדעתה לא יכול לתרום לה כלום.

ואם הייתה נהיית חברה שלי היו מרכלים עליה עד שהיא הייתה מאבדת את מקומה החברתי ועולמה היה נחרב...

אז כמובן לא הבנתי את זה

והמשכתי עוד ימים רבים לאהוב אותה בסתר..

את הסקר שקבע מי ילך לאיזה בית ספר תיכון כמובן לא עברתי וסבתא שלי נאלצה "למרפק" את דרכי לבית ספר תיכון עיוני (הרי נכד של עסקנית חשובה במפא"י,מנהלת גדולה בקופת חולים כללית לא תשלח את נכדה היקר אפילו והוא לקוי למידה ללמוד עם כל ה"דפארים" מכונאות או מכניקה עדינה  באורט ,אללה יוסטור..)

בתיכון המצב היה בדיוק כמו בבית הספר היסודי.

לא למדתי

בבית המשיכו להעסיק מורים פרטיים לרוב,לצעוק כשלא הכנתי שיעורים לשאוג ולתת כאפות וצ'אפחות וגם מכות אמיתיות שהסאה  הוגדשה כששיקרתי בקשר למבחנים ותוצאותיהם ולא צריך לומר שיום הדין תמיד הגיע בסופו של דבר שהייתי מתנהל באיטיות רבה עם תעודה מלאה שליליים הבייתה.

ואז באביב 1969 קצת לפני פסח אמא מתה ואני ניצלתי..

אני יודע,זה רע ונורא לומר דבר כזה אבל זה נכון

אבא שלי הפסיק להתעסק  בלימודים שלי

מנהל בית הספר ניסה "לנצל את ההזדמנות" שאמא מתה ואבא היה עסוק בדברים אחרים והעיף אותי מבית הספר.

זוטות כמו מוות של אמא לא ממש ענינו אותו.

הרמה הלימודית של בית הספר הייתה מול עיניו ואני בפרוש קלקלתי את הממוצע

הוא רק "שכח"  שאני הנכד של סבתא שלי,ועם סבתא טובה לא מתעסקים..

על מה שהיה אחכ,מה היה הדבר השני שקרה שהאיר את עיני וקצת על המצב בבית אחרי שאמא נפטרה ,בפוסט הבא בסדרה הלא נגמרת הזאת

תיהיו טובים,הכי חשוב