אתמול סיימתי  את הספר המדהים הזה של חנוך דאום.

לפני 2-3 פוסטים עניתי בפוסט על שאלון

ובו בין השאר הייתה שאלה על ספר אהוב

ספר אהוב זה ספר שגורם לך לחשוב,ספר שאתה לא רוצה לעזוב אותו אחרי שהוא מסתיים.

כזה הוא הספר הזה

דאום בספר שחושף הכל בא חשבון בעיקר עם עצמו

אבל  גם עם אביו המת,עם המגזר אליו השתייך(כיפה סרוגה) עם אלוהיו ועם רעייתו

אבל הפרק החזק והחושפני עד כאב הוא הפרק הראשון בו הוא מספר על יחסיו עם אביו.

כשקראתי את הפרק היה ברור שההשוואה אל יחסי עם אבי הפרטי תבוא מאליה והיא בלתי נמנעת

לא אכנס לפרוט של יחסי המחבר עם אביו,בעיקר  כדי לא לקלקל למי שעוד לא קרא

אני מניח שאב כמו שהיה לדאום מצוי בכל אבא

איש עסוק,שמתעסק עם כל העולם ופחות מידי עם ילדיו או להרגשתו של באום,איתו

והוא  לא מקבל לדעתו את תשומת הלב לה הוא חושב שהוא ראוי.

ואז מתרוצצות בראשי בזמן הקריאה 2 מחשבות

האחת שמכוונת לילד שאני הייתי והשניה המכוונת לאבא שאני היום ושואלת כי מוצבת לפניך מראה גדולה.

והמראה הזאת שואלת אותך בפה מלא:

האם אתה עושה כל מה שאתה יכול  ריגשית עבור ילדיך?

האם אתה אומר להם מספיק פעמים שאתה אוהב אותם?

האם אתה מחבק אותם  כדי שידעו שאתה אוהב אותם

או ברפרטואר היחס ,יש רק ציוויים של עשה ואל תעשה   ואם לא לקחת אותו לחוג בגלל הגשם והקור אז אתה אבא רע

דאום מתעסק בעצם בעומק של היחסים המסובכים גם ככה בין אבות לבנים

הוא מצטער צער רב שלא דיבר איתו מספיק,הוא בא חשבון עם אבא שלו מצד שני שדרש כל כך הרבה

שלא ויתר,שלא ראה כמה בנו סובל

שלא ראה ממה הוא סובל

שרצה שבנו יגיע להישגים בלי לבדוק אם הילד מסוגל בכלל,הרי לא כל ילד נולד בצלמו ובדמותו של קודמו

אני עדיין בתהליכי עיכול של מה שקראתי

אני עדיין מסתכל ומנסה לקחת לעצמי כאבא,פחות לילד שהייתי,זה פחות חשוב.

המסר הראשוני הוא להיות שם בשביל ילדיך,שעה שעה,יום אחרי יום

עבודה סיזיפית מפרכת שרגעי האושר בה קטנים וגדולים,מדמיעים ומרגיזים,מעייפים ומרגיעים

ובסופו של יום אתה יודע  שזה מה שנקרא אהבה

ואתה צריך להראות אותה כל הזמן.

לא כי אחכ ,בבוא היום יכתבו עליך ספר ויצטערו שפיספסו חיים שלמים ביחד

אלא כי החיים זה כאן ועכשיו וצריך למצות  אותם עד תום

אני בטוח שיהיה לי עוד מה לומר בנושא

תיהיו כרגיל טובים