ואז נשמעת אזעקה בבסיס הקטן שלנו
מייד אח"כ המג"ד מכריז ברמקול את הסיסמה שמכריזה על מצב מלחמה
השמיים בהירים
אין עננים
ויש שקט שמופרע רק על ידי מנועי הטנקים שמסתדרים בטור על הכביש המשובש
רפידים-טסה
אף אחד לא יודע כלום
הטנקים מחוברים ברשת הקשר רק למפי"ק
המפי"ק מחובר ברשת הקשר למפקדת הגדוד
ומתוך זה רק במפי"ק יודעים מה קורה
אנחנו יודעים כשמועילים לעדכן אותנו…
התותחים שלנו עומדים בשורה ארוכה ארוכה על כביש רפידים טסה
ממתינים…
אני זוכר אפילו שמישהו בטנק נזכר שאין לנו אוכל בכלל
ירדנו 2 אנשים
פרצנו את המטבח שהיה כבר ריק
ופשוט לקחנו מה שהיה שם כדי שלא ניהיה רעבים
לא חשבנו שלא יהיה לנו זמן לאכול
והרגע הזה שאנחנו עומדים על הכביש
הוא רגע טוב לתת סקירה קצרה על התקופה
1973
6 שנים אחרי המלחמה ה"מופלאה" ההיא
מלחמת ששת הימים
שהצטלמה מן הסתם כל כך יפה
וחיילנו הגיבורים כבשו ב- 6 ימים את כל סיני רמת הגולן והגדה המערבית
שולי היה אח"כ לגלות שחלק מהקרבות שבהם איבדנו חיילים לא היו צריכים בכלל להערך
ונערכו בגלל טעות בשיקול דעת
או בקריאה לא נכונה של מהלכי הקרבות
כמו הקרב המיתולוגי בגבעת התחמושת
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שהצטלמה יפה:
אלפי נעליים של חיילים מצריים בסיני
שיירה מצרית מעלה עשן
קצין צה"ל יוסי בן חנן עם קלצ'ניקוב במימי תעלת סואץ
וכמובן התמונה המיתולוגית
הצנחנים בוכים בכותל
בראש הממשלה עמדה מפלגת מפא"י או המערך או מפלגת העבודה של היום אם תרצו
ראש הממשלה הייתה גולדה מאיר
אשה קשישה
אשכנזיה שעולמה היה צר כנמלה
שלא הייתה מוכנה להושיט יד לשלום לאף אחד
גם לא ל"פנתרים השחורים" שבקיץ 1971 כינתה אותם "לא נחמדים"
כי העזו לעלות דרישות חברתיות שלא תאמו את השקפת עולמה האליטיסטית
משה דיין היה שר הביטחון
נואף לא קטן
שודד עתיקות
שעשה לו בביתו המהודר בצהלה גן עתיקות פרטי ולא חוקי מקברים שחפר בעצמו
המוסר לא צריך לומר היה ממנו והלאה
המדינה הייתה באופוריה
קציני צה"ל הבכירים כיכבו במסיבות של הבוהמה התל אביבית
בפרדריקה
התארחו אצל רפי וטדי שאולי במנדיס'
ישבו בכסית ובקליפורניה
ושתו בג'י ג'י ליד קולנוע פאר
והתערבבו עם בחירי העולם התחתון בלי בושה
היינו הכי חזקים
הכי יהירים
כאילו אף אחד לא יוכל עלינו
והערבים?
"ערבושים" כינו אותם
אותם לא ספרנו
אותם לא ראינו ממטר
הם היו טובים לעבודת השדה
לבניה
מה שהיום עושים העובדים הזרים
נסיונות של האמריקאים להביא את ישראל למשא ומתן
נופנפו על ידי חבורת גולדה
הסיסמה הייתה
"אין עם מי לדבר" ו"העולם כולו נגדנו"…
זו הסיטואציה בבוקר המלחמה
בשבת ה-6 באוקטובר 73
התחלנו לנוע דרומה
הגדוד קיבל הוראות תנועה והתפצל לסוללות
שכל סוללה נעה באופן עצמאי
למקום שיועד לה
בשעה 14:00 הגענו לטסה..
ואז הגיעו המטוסים…
היינו רחוקים מטסה כ-200 מ'
ופתאום הגיעו מטוסים מצד דרום
צריך להבין את הסיטואציה אנחנו פרוסים בחולות
מאחורינו שיירת משאיות האספקה התחמושת והמים
ואך אחד לא מבין מה קורה בכלל
המטוסים צללו על טסה
ורק אז נפל לכל אחד מאיתנו האסימון
אלה מטוסים מצריים-לא שלנו
המטוסים עשו סיבוב מעל טסה הורידו את הפצצות
וחלפו בטיסה נמוכה מעלינו
אני חושב שגם ירו צרורות מקלע לעברנו
ואנחנו אחרי רגע ארוך ירינו בחזרה
הם נעלמו
ומרחוק שמענו הפגזות…
המשכנו דרומה
זה הרגע שאני רוצה לעצור ולהגדיר את "פסגת הפחד"
תבינו
גדלנו כאמור על גבורת צה"ל במלחמת ששת הימים
צבא קטן וחזק
שהערבים הם שום דבר בשבילו
שמי בכלל יכול עלינו
והנה
אנחנו כאן
ורביעית מטוסים מצריים עושים שמות בבסיס
וחייל האויר שלנו איננו..
התקדמנו לכיוון ציר חת"ם
זה הרגע המדוייק שאני חושב שהבנתי שאנחנו במלחמה
ופתאום תפס אותי פחד חזק מאוד
הרגשה פיזית ממש
רעד ברגליים
הרגשת מחנק בגרון
והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש
שזהו זה.
זו מלחמה ובמלחמה אפשר למות
אשכרה
זה לא משחק
זה לא אימון
אי אפשר לסובב את הטנק ולחזור אחורה
ואז התחילה הפגזה…חברים..
התפרסנו בשטח
התחלנו להשיב אש
ופגזים מתקרבים אלינו ומתרחקים
ואין אף יחידה אחרת לידינו
אנחנו לבד
כל אחר הצהריים-הערב והלילה שהגיע
ירינו
והלכנו אחורה והלכנו קדימה
וירו עלינו
בעיקר ירו עלינו
ועבדנו כמו מטורפים
בלי להרים את הראש
אני זוכר עד היום ששאלנו על מי אנחנו בעצם יורים ביום ובלילה הראשונים
אמרו לנו שאנחנו יורים על חביות של המעוזים בגזרה המרכזית
רוצה לומר:
אתה חביבי ואתה -אנחנו
מנסים למנוע כניסה וכיבוש של המעוזים בגזרה המרכזית ע"י המצרים
בידים שלנו מוחזק גורל המעוזים
הידיעה הזאת שאתה מנסה להציל חיים
שאתה מנסה למנוע את נפילת הקו
גרמה לנו גם סוג של הלם וגם הטילה משא כבד על כתפינו
טוב..בדיעבד זה לא היה מדוייק אבל לא ידענו
גם אף אחד לא חשב שגדוד תותחנים אחד יצליח למנוע את כיבוש המעוזים
אבל אנחנו היינו חדורי מוטיבציה לייצר אש בכמות כזאת ובמהירות כזאת
שתשבש את הכניסה של המצרים למעוזים
ולא צריך לומר שכל הזמן היינו תחת אש
והיינו צריכים לדלג
ולשנות עמדות
בשלב כלשהו של הלחימה כנראה בגלל חוסר שתייה ואוכל
התחיל לי כאב ראש מאוד חזק שהפך למיגרנה
ולא יכולתי להמשיך
מפקד הצוות שלח אותי לתוך הטנק
שם שכבתי קצת
מישהו הביא לי אקמול מהחובש
2 או 3 כדורים
וככה
באמצע כל הבלאגן נרדמתי לאיזה שעה..
כשקמתי כאב הראש חלף
אבל הוא לא לקח איתו את הפחד
את האימה
את המחשבה איפה כולם לעזזאל?
אנחנו לבד כאן
צריך להבין את הסיטואציה
גדוד תותחנים
באמצע הגזרה המרכזית
בציר חת"ם שדי קרוב לתעלה
עומד לבד
ומנסה למנוע פלישה מצרית
ואין עזרה מאף אחד !
ירד הלילה
ההפגזות המשיכו
מישהו אמר שהמעוז שניסינו להגן עליו - נפל
ואנחנו דרושים במקום אחר
נסענו כל הלילה אני לא ממש זוכר לאן
אני רק זוכר כשהבוקר הגיע
תעלת סואץ מרחוק העלתה עשן
מרחוק הייתה יחידת שריון שהתארגנה להמשך תזוזה
ואנחנו
ילדים בני 18-19-20
שמנסים להחזיק בשיניים
עד שיגיע חייל האוויר
עד שיגיעו המילואימניקים
מופגזים
מפוחדים
מפוייחים
רעבים וצמאים
יעברו עוד יומיים בהרגשת הלבד הזאת
שבהם התרסק מטוס פאנטום לתוך הסוללה שלנו
שבהם שמש יהרג
בן עמרם יפצע ועוד כמה שאני לא זוכר את שמם
והטנק שלנו יפרוס זחל
וישאר כמה שעות לבד בשטח
ואנחנו בנאיביות שלנו נמשיך לכתוב בגיר על פגזי הנפיץ התאורה והזרחן ששלחנו
לכיוון דרום
שהנה זה פגז לסאדאת
וזה פגז על מה שעשו למעוזים
ולתעוזים
ולשריונאים בקו
ועוד דבר
אני זוכר שבשמיים ראינו מעט מאוד את חייל האויר שלנו
חייל האויר שהשמיד את חייל האוויר המצרי על הקרקע בששת הימים
לא ידענו אז שכל הכח האווירי נדרש בצפון
ומאוד הופתענו שלא ראינו מטוסים שלנו
והצרה שאת אלה שכן ראינו
ראינו בהתרסקותם
לא אחד
לא שניים
ולא שלושה
רק אחרי יומיים התחלנו לראות טנקים יורדים לכיוון שלנו
רק אחרי יומיים התחילו להגיע מילואימניקים רעננים יחסית מהארץ
ואולי הנאיביות הזאת שלנו
של ילדים בני 20 שמחזיקים לבד את הגזרה המרכזית
זה מה שהציל אותנו
מעצמנו
מהמלחמה המטורפת
מהפחד שעלה לגרון ולא עזב
המלחמה נמשכה עד ה24 באוקטובר
אחרי שבוע בגזרה המרכזית
אחרי שמפקד האוגדה נהרג
אחרי שהותשנו לגמרי
עברנו לגזרה הדרומית
בגזרה הדרומית היה סיפור אחר
ישבנו מול הארמיה השלישית הנצורה
ורק התשנו אותם
לא הייתה משום מה לחימה בלילה
אבל ביום חטפנו והחטפנו
אחכ עברנו את התעלה מערבה
ישבנו הכי רחוק שאפשר
בג'ניפה
בסביבות הק"מ ה95 מקהיר
ויצאנו מעט הבייתה
בערבו של היום ה17 בפברואר 1974
חצינו את התעלה בחזרה לסיני
אחכ שלחו אותנו למלחמת ההתשה מול סוריה
בחד'ר
מתחת לחרמון
אבל זה היה כסף קטן לעומת סיני
ב 17 למאי 74 עזבתי את גדוד התותחנים 403
והלכתי לשל"ת מאוחר במרום גולן
ב 14 בנובמבר 74 שלושה ימים לפני יום ההולדת 22 שלי
השתחררתי מהצבא…
במרחק 31 שנה מהמלחמה ההיא
אפשר לומר הרבה דברים על המצב ערב המלחמה
הנהגה מסואבת מושחתת
יהירות וגבהות לב של הצבא
המחשבה ש"הם" אף פעם לא ינצחו אותנו
אפשר לומר הכל
אבל העובדות נשארו כאלה
שילדים בני 18-21 הצילו את מדינת ישראל מתבוסה
בדיעבד ידוע שהמצרים לא התכוונו לכבוש את כל סיני
הם רצו לכבוש את הגדה המזרחית של התעלה ולהתקדם מזרחה
הם ידעו שלא יכבשו את כל סיני
הם רק רצו להדגיש נקודה
והם הדגישו
בגלל הדגשות הזאת
בגין קיבל את סאדאת 4 שנים אח"כ בירושלים
הסכים לפנות את כל סיני תמורת שלום
שמחזיק מעמד כבר 25 שנה
שעליו על השלום הזה אני יכול לומר בפרוש
אני שותף..
עד כאן חברים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
