את דב הכרתי על המדרכה של טעמון,קפה טעמון.

אני הייתי מחכה לאבא שלי בכניסה לקפה,מכניס ראש פנימה ומרדכי (קופ,מרדכי קופ,איזה עוד מרדכי אתם חושבים היה יכול להיות בקפה טעמון) שהיה קולט אותי היה אומר לי:

אבא לא כאן עדיין.

דב היה  מגיע מהכיוון  השני,מכיון מכון העתקות שמש

אין לי מושג אם הוא עבד שם,אני חושב שהוא עבד שם

במרחק 47 שנים הזכרון אתם יודעים קצת דוהה ולכן יכול להיות שיהיו כאן אי דיוקים.

היינו עומדים בכניסה לקפה ונשוחחים עד שאבא היה בא

לפעמים  היה יושב איתנו ולעיתים המשיך לדרכו.

לדב היו צעדים גדולים והייתי צריך ללכת מהר כדי להשיג אותו

אם אני זוכר נכון הוא לבש כמעט תמיד חולצה עם שרוולים ארוכים. וז'קט.חום אני חושב

הוא לא היה צבר,הוא לא נולד בארץ,הוא לא לבש חולצות טריקו,לפחות אני לא ראיתי אותו לבוש כך.

נדמה לי שהוא נולד בצ'כוסלובקיה

והיה לו מספר על היד,אני חושב

כלומר אני לא בטוח ב100 אחוז שהוא היה ניצול שואה כי  מעולם איתי הוא לא דיבר על כך

ואני כמובן שלא שאלתי

אבל במרתפי הזכרון שלי אני חושב ששאלתי את אבא שלי על המספר על היד של דב.

והוא הסביר לי ואמר לי לא לשאול את דב...

דב היה חלק מהחבורה שהלכה כל שבת לראות את המשחקים של הפועל ירושלים בקטמון המיתולוגי

אני יודע שכבר כתבתי על זה לא מעט,

אבל בכל זאת:

הייחוד של אוהדי הפועל בזמנו שהם היו חבורה שבאמת באה לראות משחק כדורגל,לעודד,להנות.

אבא שלי,דב,איציק , ואני ואחכ שבנו של דב גדל, גם הוא ,תמיד ישבנו ביציע הדרומי שהשמש בגבנו.

אבא שלי ודב היו חברים,אבל זה היה סוג אחר של חברות שאני לא יודע להגדיר אותו

אני זוכר שדב הכיר את אמא שלי ואנחנו הכרנו את אשתו,א.

אני יודע שההורים שלי היו הולכים אליהם והם היו אצלנו

אבל דב לא היה חבר של אבא כמו שאיציק היה ואולי זה לא ממש חשוב.

אני זוכר שאחרי שאמא נפטרה וכשהייתי פוגש אותו,שוב על המדרכה ליד טעמון

הוא היה מצקצק בשפתיו וממלמל : איזה אסון..איזה אסון

ואחכ חוקר אותי על מעשיי, על לימודי ,שואל על אחיותי ויורד לפרטי פרטים

ואני הייתי נבוך

אבל היה ברור שהוא מגלה התענינות אמיתית.

אחכ עזבתי את ירושלים וביקוריי בעיר הצטמצמו לביקורים בסופי שבוע בבית אבי והרבה פחות בשיטוטים בירושלים,

וככה יצא שלא ראיתי את דב.

בשנת 2000 קצת לפני מותו של אבי באחת הפעמים שסעדתי אותו בביתו צלצל הטלפון ומישהו ביקש אותי.

מכיון שלא גרתי שם הפתיע אותי שמבקשים אותי לטלפון.

זה היה דב.

הוא שמע שאבא חלה,רצה לשמוע מה שלומו ובכנות האופיינית לו סיפר שלא בא לבקרו כי חשש שלא יעמוד בהתרגשות

וביקש ממני לספר לו מה מצבו של אבי,שוב בפרטי פרטים.

התרגשתי לשמוע את קולו אחרי כל כך הרבה שנים,וסיפרתי לו על אבא

ועל מצבו

והוא בסוף השיחה ביקש שכשיגיע הסוף שאודיעו דבר.

אני לא ממש זוכר אם הודעתי לו שאבא נפטר

אבל הוא שמע על כך והגיע

אני לא זוכר אם היה בהלוויה עצמה או בשבעה

אבל אני זוכר שמאוד שמחתי שהוא הגיע לנחם.

מאז לא ראיתי אותו

שמעתי עליו כאן ושם ובשנה האחרונה שמעתי שמצבו החמיר.

את בנו אני רואה כאן ושם

אנחנו לא קרובים,ספק אם הוא יודע שהכרתי והוקרתי את אביו

בשנה האחרונה שמתי לב שהוא הפך להיות מאוד דומה לאביו  כשהיה בגילו

וזה עושה לי חם בלב

לפני יומיים שלושה הלך לעולמו

היום ראיתי מודעת אבל בעיתון,דב איננו

ועוד פיסה מחיי נעלמה.

נוח על משכבך בשלום איש יקר

היית איש טוב מהזן שהולך ונעלם

יהי זכרו ברוך