נו,אין ברירה,צריך לשים את היד על המקלדת ולתת לה ללכת

אתמול כל השבת כתבתי בראש את הפוסט שאני רוצה לכתוב והיום נאדה,הראש ריק.

מדהים איזה אנרגיות יש בבית הכנסת.

אני נכנס בדחילו ורחימו,גם השעה מוקדמת בבוקר וגם זה לא בדיוק המילייה שלי.

וכל מי שנמצא שם ישר מזהה שאתה סוג של חייזר,אורח פורח.

אבל מייד מחבקים אותך,לא פיזית אבל בהרגשה.

מישהו נותן  טלית להתעטף בה ואני עושה את זה ברצון כי כולם עושים.

אחר מביא  סידור תפילה ובהתחלה אני משאיר אותו סגור כי מה לי ולמילים שכתובות בפנים.

אתמול זו הייתה הפעם הראשונה (ותודו שבגיל 55 לעשות דברים בפעם הראשונה זה חידוש וזה גם אומר שאף פעם לא מאוחר) שממש עקבתי אחרי מה שכתוב בסידור ורב הזמן לא איבדתי את המקום שקוראים.

ופתאום אני מגלה שיש דברים מוכרים בסידור הזה(חוץ מהקדיש כמובן שזה כל ילד יודע..)

ואני מצטרף בזמזום לתפילה,בהתחלה בזמזום חרישי אבל אחכ בקול וגם אוהב את זה.

ויש גם זמן לבחון מי ומה בבית הכנסת

ויש אנשים שיש להם מקומות קבועים ולכן הגבאי שיושב בסוף האולם ורואה מי נכנס מכוון את אלה שאין להם מקום קבוע למקומות פנויים.

ויש את אלה שאחראים על התפילה

 ואז מתקרב זמן  העליה של הילד לתורה  ואני עולה איתו

אבל לפני זה עושים לי ולילד כבוד ולוקחים אותנו לארון הקודש ונותנים  לכל אחד מאיתנו ספר תורה (די כבד צריך לומר).

וצריך ללכת איתו לסיבוב כזה בבית הכנסת וכולם מקרבים את הטלית ומנשקים עם הטלית או בלעדיה את ספר התורה.

וכל מה שאני חושב ברגע הזה זה  חס וחלילה שלא להשמיט את ספר התורה הקדוש הזה,

ואני הולך בזהירות,גם כדי לתת למי שרוצה לנשק  ובעיקר כי זה רגע נורא מרגש גם לחילוני כמוני.

ברור לגמרי שהקרואים חושבים שזהו רגע מכונן ואתה נדבק בהתרגשות וכשאתה מתקרב לעזרת הנשים,

דודה שולה פוצחת בקולולולו כחוק ומתחילה לזרוק סוכריות.

וזה מסוכן חברים מסוכן וכואב אבל אתה לא יכול להתגונן מהסוכריות בעזרת ספר התורה ולכן כמו גיבור אני חוטף סוכריות כואבות בכל חלקי הגוף

אחכ מעלים את ספר התורה לבמה ושם כבר מטפלים בו האחראים.

הילד קורא את חלקו,אני מברך את חלקי ואחכ יורד וממשיך מהמקום להתפלל כמו השאר.

בסוף  החלק הזה של התפילה גם החזרנו את ספר התורה לארון הקודש ושוב היה קולולו אבל כשמחזירים את ספר התורה הדרך קצרה יותר כי לא עושים סיבוב בכל בית הכנסת.

התפילה הסתיימה קרוב ל11 בבוקר,הנשים כבר ערכו  כמה שולחנות בחדר שנמצא בפתח בית הכנסת ושמו שם תקרובת ושתיה ומי שרצה מהמתפללים נכנס וטעם.

הבעיה העיקרית בקטע של התקרובת שכולנו היינו די רעבים והבורקסים והעוגות שהיו שם ומהם אכלנו קצת מילאו אותנו יתר על המידה.

הצרה שפחות משעה אחכ כבר התיישבנו לסעודה המשפחתית שעבורה שכרנו מקום ביישוב שלנו.

היה אוכל מצויין וההחלטה לקחת אוכל מקייטרינג התבררה כהחלטה טובה רק שכרגיל לקחנו  כמות מוגזמת.

תגידו שעדיף לקחת יותר מאשר היינו נתקעים עם חוסר, אבל אני חושב שבכל זאת היינו יכולים לדייק יותר בכמויות

ולא לקחת אוכל לגדוד שלם.

אבל זה עניין לפוסט אחר בו ידובר על תרבות של"חס וחלילה שלא יחסר" ועדיף לקחת יותר ועוד כל מיני כאלה.

כך או כך נשאר המון אוכל

חלק השארנו במקום שביום יום משמש  אנשים מאקי"ם שודאי ימצאו לאוכל שימוש ,חלק פיזרנו אצל המשפחה הקרובה

וחלק לקחנו הבייתה.

אגב כפי שזכור לכם סיפרתי שאחותי ובעלה וילדיהם שהם דתיים באים להתארח אצלנו לשישי שבת.

חששתי שיהיה משעמם בלי טלויזיה ומחשב ויותר חששתי שהילדים ישתעממו אבל ערב שישי עבר בכייף ובגלל ההכנות היינו כל כך עייפים שהלכנו לישון יחסית מוקדם.

וגם בשבת אחרי הסעודה בילינו במנוחה,בקריאת עיתונים ובשיחות נעימות.

הילדים התעסקו בשלהם והזמן עבר בסדר

לא הרגשתי ש"הקרבתי " משהו או ויתרתי על משהו עקרוני

רציתי לארח את אחותי בנעימות ולתת לה ולבעלה את ההרגשה הכי נוחה שאפשר וכך היה.

כשהם הלכו לטייל "גנבתי" כאן  ושם  זמן  מחשב וסך הכל היה אחלה

זה לא אומר כמובן שאחזור על זה לעיתים קרובות,אבל פעם בכמה זמן זה בסדר.

אז זהו

זה היה סוף השבוע שלי

כולנו יצאנו מסוף השבוע הזה נורא עייפים

יש מלא כביסה  וצריך להחזיר את הבית לקדמותו

אבל היה שווה

תיהיו טובים ואסירי תודה