5 שנים.תחשבו על זה.זו חתיכת חיים.

אני מרגיש ממש בר מזל שמצאתי את הנישה הזאת

שהיא רק שלי.

 לא ממש ידעתי מה לענות ל"שלישית" ששאלה אותי מה הייתי עושה לו לא היה לי בלוג? לאן הייתי מתעל את כל האנרגיה והזמן הפנוי לכאורה מכתיבה.

אני מניח שהייתי כותב במקום אחר.לדעתי זה לא משהו נשלט  עניין הכתיבה,לפחות לא אצלי.

אני מרגיש בבטן מתי אני  רוצה לכתוב,באצבעות.

ואם זה לא היה בישרא,אני מניח שזה היה קורה במקום אחר למרות שאני מאוד מאוד שמח שזה כאן.

בכל פעם שמגיע הזמן לכתוב פוסט שנה שכזה יש התלבטות  על מה לשים את הפוקוס.

האם לשים את הפוקוס על הסטאטיסטיקה שכבודה כבר אמרנו במקומה מונח (לדעתי הצנועה)

או שוב לתאר הרגשה חגיגית מה עושה לי יום כזה והרי עשיתי את זה ב4 השנים שחלפו והטקסט נשאר דומה

מבחינת תודה לכל מי שהגיע איתי עד הלום שזה בסדר

אבל קצת משעמם כבר.לא?

( "אז מה אתה רוצה לעשות" צועק מישהו מהיציע,תוכנית ריאליטי ?חידון נושא פרסים ? יאללה,תגיד תודה לאנשים שמלווים אותך,לישרא על המקום,תודה לעצמך ויאללה נלך הבייתה,אין לנו את כל היום....)

צודק הבחור אני אומר לעצמי אפילו אם הוא קצת בוטה, אבל מה,אסור להיות קצת ריגשי ביום כזה?

אחרי הכל זה 5 שנים .ראבק,זה לא חוט מאריך,זה לא שהגעתי לפני כמה חודשים תוהה ונבוך.

לפעמים אני מסתכל במסגרת של  הבלוגים החדשים בדף הראשי בישרא

במסגרת 255 המילים המותרות  לתאור הבלוג (הנה משהו שצריך לשנות במסגרת השינויים שנעשים עכשיו בישרא,להגדיל את כמות המילים לתאור  מי אתה

מצד שני נראה לי שלעמוד בתחום 255 המילים זו בחינה חשובה להצלחתך במקום הזה.)  ויש שם הבטחות מפוצצות.

לא כדאי להמתין קצת לפני שאתם מבטיחים הבטחות?

אני קורא מה שהאנשים החדשים האלה כותבים ,הם בעיקר משדרים אופטימיות, כאילו  ישראבלוג על אנשיה מחכה רק להם,כאילו הם אלה שיביאו את הבשורה

יש כאלה שכותבים שזהו יומן אישי ושהם כותבים לעצמם וממש לא איכפת להם אם יגיבו או לא ...

(ממש!,אני  אחרי חודש של כתיבה רציתי ללכת מכאן כי  היו לי רק 3-4 מגיבים(ושוב תודה לפמה ואביה..)  וזה בעידן שהפוסטים במסגרת של אלה שנכתבים עכשיו  היו עוברים לאט לאט בדף הראשי של ישרא,לא כמו היום שהפוסט נשאר כמה שניות ונעלם,פשוט לא היה כאן ציבור גדול כזה.

לפעמים אני רוצה להכנס לאחד כזה שהגיע חדש ולומר לו, ראבק, תיהיה צנוע,תסתכל מסביבך,תראה כמה אנשים יש כאן,בחר לך את הנישה המתאימה לך,תתחיל להגיב,להכיר לתת שיכירו אותך,מצא לך חברים

אל תשב לבד בחושך בבלוג ותיילל שלא מגיבים אליך

זה לא עובד ככה

זה לא עובד בבלוגיה.

אבל אני לא עושה את זה,בעיקר כי אני לא חושב ש5 שנותי כאן מקנות לי איזו סמכות שלמישהו חדש אין.

במקרה קראתי בעיתון לפני 5 שנים על ישרא ונכנסתי

זה היה יכול להיות גם אחרת ויכול להיות שאני הוא זה שהייתי נכנס בצעד מהוסס בשערי ישרא ומקבל מספר סדרתי שמגרד את ה600 אלף.

אי אפשר לדעת.

2 דברים נוספים שנורא חשוב לי לומר:

אני נורא אוהב לכתוב כותרת.אני חושב שכותרת  טובה גם אם היא לא ממש קשורה לנושא הפוסט היא חשובה.

וכדאי מאוד לתייג את הפוסטים לפי קטגוריות,אם זה לא עוזר,זה ודאי לא מזיק

אני לא מסוגל היום לשלוף דברים שכתבתי בכל נקודת זמן שהיא ב5 שנים האלה כי לא חילקתי את הפוסטים לקטגוריות

זה לא ממש נורא וכמובן שאפשר לחיות בלי זה,אבל אם אפשר,אז למה לא.

5 שנים אני כאן

5 שנים אני כותב על החיים שלי

בטוב וברע

בשמחה ובעצב

על פוליטיקה

על ספורט

על עוולות כאלה ואחרות

על ילדות ונערות בירושלים

על הצבא

על החיים בתל אביב כשהייתי רווק

אבל בעיקר על  עצמי ועל משפחתי שזה מרכז חיי היום.

5 שנים עברו על טליק,לא כולם עברו בריקודים בפאראפראזה על שיר הילדים המפורסם

5 שנים שבהם השתדלתי מאוד לספר באומץ ובפתיחות על חיי

לומר רק אמת

לא להתייפייף,לא להתהדר במה שלא היה לי ואין לי עכשיו

אלא להתמקד במה שיש ואני מקווה שעשיתי את זה בצורה הטובה ביותר.

אני משתדל לא "להדרדר" למן "פוסט סיכומים שכזה" כי גם  ציון יובל ה5 היא רק תחנה בדרך

בדרך הארוכה והמתפתלת שקוראים לה חיי.(זהירות קלישאה ! )

בעוד שעתיים ומשהו אנחנו נוסעים לחגוג יום הולדת ביחד עם כל הצד שלי במשפחה , יום הולדת 60 לסבתא נאווה בקיבוץ פרוד ליד צפת ואני מן הסתם לא איהיה כאן כל היום.

אז שוב,רק רוצה לומר תודה.

תקצר היריעה אם אצטרך להודות באופן אישי לכל אחד ואחד שמלווים אותי כאן מי יותר ומי פחות.

אולי  כמו ששחקן כדורגל מכריע משחק על ידי הבקעת גול ורץ אל הקהל הצוהל להודות לו

דמיינו אותי,עומד מול טריבונה מלאה בכם, ידי האחת על ליבי, השניה מצביעה עליכם כאומר:

 תודה,אני אוהב אותכם,בזכותכם אני כאן.

אתם טובים,תמיד ידעתי,אני עדיין משתדל