| |
"פנימי גובלן" הוא מונח שלקוח ממערכון של הגשש החיוור המדבר על סוג של תפירה עילית.ככה הייתי רוצה שיחשבו על הכתיבה שלי,סוג של כתיבה עילית . |
| 10/2004
סתם יום של חול
תשמעו..
עכשיו הלכתי לעיין בפוסט שכתבתי בעת הזאת בשנה שעברה
מצאתי שם את השיר המדהים של אביב גפן
"רושם בתוך יומן מסע"
והקטע הזה הבהיר לי 2 דברים: הראשון שאכן יש כאן סוג של מסע
כבר שנה וחצי כמעט
אני פורס כאן את חי כמעט כל יום
למעשה הפוסט המקביל של שנה שעברה נכתב אחרי 4 ימי שתיקה
ברור לי לגמרי שהיום הייתי מאוד מתקשה לא לכתוב 4 ימים
כמעט יהיה נכון לומר שזה בלתי אפשרי
כי השהות כאן נהפכה לחלק משגרת יומי
וזו עובדה שאני לא מנסה לשנות
יומן המסע מתבטא גם בנושאים עליהם אני כותב
עניני הורים ילדים
זוגיות
משפחה
וכו'
כלומר אלה המגיבים לי כל כך מצויים בחיים שלי
שאני חושב שאין אף אחד חוץ מזוגתי כמובן שמצוי כמוכם בחיי
וזה מדהים
כלומר החשיפה הטוטאלית הזאת
לאורך ולרוחב
מי חשב בכלל שזה אפשרי לפני שהגעתי לכאן
אני יכול להבין לגמרי למה אנשים מבחוץ
לא מבינים איך אפשר להחשף ככה לאנשים אחרים
שלכאורה באמת לא מכירים אחד את השני
כמובן כל אחד ורמת החשיפה לה הוא מסכים
אבל אין ספק שאני באופן אישי עברתי מרחק גדול מאוד
מהפוסטים הראשונים
עד הלום
אין לי גם הסבר להצמדות הזאת לכאן
לכתיבה היום יומית
בפוסט המקביל בשנה שעברה הגיבו לי אנשים שכבר לא נמצאים כאן
יש שם כאלה שנמצאים כמובן
אבל אלה שפרשו
למה הם פרשו? מה לא התחבר להם לכאן?
אלה לא שאלות שמבקשות תשובות
אלו סתם תהיות של למה אני כן כאן והם לא?
שמתי לב שאני קורא בקביעות כמה אנשים בלי להגיב
ואני שואל את עצמי למה בעצם?
והגעתי לסוג של מסקנה שיש אנשים ובעיקר נשים שאני מפחד מהתגובות שלהם
טיפשי לא?
בעיקר כאלה שעולמן מאוד רחוק מעולמי
אני קורא אותן כי הן רהוטות-שנונות-מצחיקות חכמות
מאוד בטוחות בעצמן
אסרטיביות
ונראה לי שאני צריך להיות שנון לפחות כמוהן כדי להגיב שם
אני יודע
זה אצלי לגמרי
אני מזהה אצלי סוג של רצון להדמות למישהו אחר לעיתים
זה קרה לי שהייתי ילד
נורא רציתי להיות כמו ר'
ר' היה אהוב הבנות
שער חלק שאפשר בהנע ראש להזיז אותו
ואנחנו כמה שעשינו אבו עגילה
לא זז כלום בשיער הקש שלי ושכמותי
אחכ הייתה לו וספה
וכל הבנות היפות של התיכון רצו אותו
ואחכ הוא הלך לסיירת שקד
ומי יכול להתחרות בכאלה שהיו בשקד....
נשאר לי הקטע הזה למרות שעברתי הרבה
ומברוזון לא ממש מכוער הפכתי לנסיך העיר
אבל חוסר הבטחון הבסיסי במי אני ומה אני שווה
כנראה לא עבר לגמרי
וכשאני קורא כיצד "טרף" ידידי כותב על חייו
אני מקנא
לא מהעיניים שלי היום
כי בסך הכל אני מאושר ושמח בחלקי
ואגב "טרף" הוא פשוט דוגמה טובה
זה יכול להיות כל אחד שכמותו
רק שטרף מחזיר אותי אחורה לשנות ה-70 וה-80
ואני נאנח משהו
וחושב לעצמי אם היה לי מקצת מכישוריו
הייתי חוסך לעצמי הרבה דרך..
עכשיו אל תתחילו..
זה הרהור
ובהרהורים שביני לביני מותר לקנא
לפחד
להרגיש לא בטוח
לחזור להיות הילד שבי
הנער שבי
ולשמוח שאני כבר לא שם
כי תענוג גדול זה לא היה
וואו
תראו לאן הגעתי בהרהורים שלי
אגב זה לא דברים שצריכים לסתור או להתווכח עליהם
אלה תחושות
שעלו
ואני נותן להם להיות
בלי לפחד
ללחוץ "שלח"?
שמח להיות כאן
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
