איך זה ששנינו עובדים קשה מרוויחים משכורת קצת מעל המומצע במשק ואנחנו כל הזמן במינוס?

איך?

רציתי לכתוב בכלל על דברים אחרים,חודש חדש וזה

אבל כשאני נכנס לדף החשבון אני מקבל חררה

וזה לא שאנחנו מבלים בקונצרטים,הולכים למסעדות קונים בכיכר המדינה בגדים ומבזבזים את כספנו לכל עבר.

ממש לא

אלה ההוצאות שוטפות : מכולת,ירקות משכנתא,חשבונות,קצת בגדים לילדים (בהאנגר,לא בזארה) עכשיו חופש גדול אז כאן ושם סרט וכאן ושם בריכה

נכון הייתה בר מצווה וניסינו להדק ולשמור וגם הצלחנו

אבל הנה נגמר הביטוח המקיף של הרכב וצריך לחדש (בטח שלקחתי כמה הצעות מחיר,מה חשבתם)

ופה הילדה מפציצה עם חשבון גדול לפלאפון שלה(כאן כבר גמרנו את החגיגה,הגבלנו את היכולת שלה להוציא שיחות  מלבד   ל4 טלפונים וביטלנו כליל את האפשרות שלה לשלוח SMSים,חלאס,שתרגיע קצת,אולי אחכ נחזיר לה)

וכאן מתקלקל המזגן וכאן יש הוצאות כאלה ואחרות ועוד לא דיברנו על ההוצאה הכלכלית של חזרה לבית הספר.

מזל שאת הספרים והחוברות אנחנו מקבלים במחיר מסובסד  במסגרת פרוייקט השאלת ספרים מהמועצה שלנו.

אז אני לא בקטע של להתבכיין וודאי שיש אנשים שהם לחוצים מאיתנו, ויש להם קשיים גדולים משלנו,

אני לא עושה השוואות,אני מנסה לעשות עם מה שיש לנו את המיטב אבל זה מעיק

וזה מבאס כי אנחנו עובדים קשה.

אפילו הילדים מבינים שאי אפשר לקבל הכל וצריך לדחות סיפוקים מיידיים

ולא תמיד אפשר לקבל כל מה שמבקשים עכשיו

וגם זה מבאס כי" כל הילדים הולכים לקניון ורק אני לא" (טוב זה לא מדוייק,אבל לפעמים הם מנסים לנגן לנו על המצפון:-)

אני בכלל מתבאס ודי נלחץ מהקטעים האלה

לפני 19 שנה נפלתי עם עסק שהיה לי ,את זה ודאי זוכרים ותיקי קוראי

ומאז יש לי חרדות מ"מצב כלכלי לא נעים" (ריככתי את ההגדרה...)

אז נכון שאין שום דבר דומה בין המצב שהייתי בו לפני 19 שנה לבין המצב היום

אבל עדיין הזכרון והחוויות של אז יושבים לי טוב טוב  באיזושהיא פינה בראש ומצלצלים בפעמון אזהרה בכל פעם

שאנחנו מתקרבים לסוג של קו אדום.

אני מרגיש נורא לא נוח לפעמים לכתוב על מצבנו הכלכלי

כאילו אני חושף את עצמי לאיזו חולשה נוראית וקצת קשה לי עם זה

כי כאילו אדם בגיל שלי היה צריך להיות כבר מבוסס וחסר דאגות

לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו  או לטייל בעולם אחרי שעבד הרבה שנים

אבל הנפילה ההיא לפני 19 שנה הייתה נפילה קשה (גם נפשית זה לא גן של שושנים)

והפסדתי הרבה כסף וגם דירה

והייתי צריך להתחיל כמעט מההתחלה

לזכותי אומר  שלא בגללי הייתה ההתרסקות

היה לי שותף בחנות גדולה לציוד משרדי ש"עקץ" אותי ,השאיר אותי עם חובות ונעלם

מכרתי כאמור דירה שהייתה לי בשביל להחזיר את כל החובות

לא הייתי יכול להסתכל על עצמי לולא עשיתי זאת

אבל ההתאוששות מהמכה הייתה איטית ועכשיו  למרות שהשתקמתי ובניתי מחדש מערך כלכלי תומך(פנסייה,ביטוחים וכו') בשוטף אין רווחה גדולה אלא מצב שמאפשר לחיות בסדר.

בכלל רציתי לכתוב על דברים אחרים

סיימתי בשלוק אחד אתמול לקרוא ספר של יאיר לפיד " האשה השניה" .לא משהו שמצריך מחשבה

ספר מתח, כתוב נהדר עם קצב מצויין

ומצאתי את עצמי מזדהה עם כמה הגדרות שהוא הביא שם בקשר לנשים ויש לי כבר כמה זמן בראש פוסט שאני רוצה לכתוב וזה ממש יושב לי על הלשון

אבל מי בכלל יכול לחשוב על נשים ומין ומיניות כשמטרידים אותי דברים טריוויאלים כמו מצב החשבון

 ואיפה אפשר עוד לקצץ ועוד כאלה דברים?

אני בטוח שאני לא היחידי שמתחבט בבעיות  הכלכליות האלה ואני מניח שלכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו  לעבור את החודש בשלום

אבל לפעמים כמו שאומר שלמה ארצי אולי צריך להתחזק במילים של שיר  בשביל להתגבר על המועקה

"חלומות דמיוניים זה כל הסיכוי לחיות

בלי להשבר כל יום שרע

לעבור את השנים למצוא איים של טוב

בקצה המנהרה.

לעשן סיגריה,לחבק אישה בחום

לקרוא ספרים מתחת למנורה

לעזוב בחושך,לחפש את האור

בקצה המנהרה...

יושב עכשיו במכונית,לוקח נשימה גדולה

ביום כזה עוזבים הכל.

שבע וחצי בשעון,זה קורה לכל אחד,שהחולשות גוברות

אני יכול עכשיו לצעוק,הרי זה לא נגד החוק

יכול לקרוא שוב לעזרה

מצד שני יכול לזכור,אותו אומר לה

תראי,אור בקצה המנהרה"

מתוך השיר "אור בקצה המנהרה",מילים ולחן שלמה ארצי

בלי קשר:

 בקשה מהקורא 'קריאה תמה וקורא תמים' או איך שאתה מכנה את עצמך(יש לי כמה מחשבות מי אתה,בעצם אני כמעט בטוח מי אתה)

אם באת לקנטר,לחנך או לשפוט תחסוך ממני את הגיגך

אני לא במוד לשיעור חברה

יום שישי,1 באוגוסט וזה

תיהיו טובים ותחבקו את הקרובים אליכם