יום ארוך מאוד היה לי אתמול. תחילתו בהחלטה של זוגתי ללכת לעבודה למרות כאבי הגב שלא הפסיקו בימים האחרונים. למותר לציין שאחרי שעה  מישהו מעמיתיה לעבודה החזיר אותה הבייתה.

גם אני קטעתי את יום העבודה שלי באמצע ובאתי הבייתה בהחלטה נחושה לפתור את העניין.

לפני שאמשיך אני רוצה לומר כמה מילים על בירוקרטיה.

לקופת חולים מכבי(אולי לכל הקופות,אני פשוט לא מתמצא בשאר) יש חוק שאם רופא המשפחה  עובד למשל מהשעה 8 בבוקר עד 12 בצהריים ואתה נזקק לרופא אחרי השעה הזאת,אתה מוזמן לצלצל למוקד הזמנת תורים ושם יאמרו לך איפה עובד הרופא שלו אתה זקוק ויקבעו לך תור אליו.

העניין שהתור יכול להיות שעתיים שלוש מאוחר יותר.כשהבעיה ממנה סובל הפציינט רגילה,סובלת דיחוי,3 שעות המתנה הם עניין פעוט,סביר אפילו.

אבל כשהחולה סובל מכאבים? לא מסוגל לחכות? את קופת החולים זה לא מעניין,יש חוק ואת החוק אי אפשר לכופף ומצידם,תמות.

ובשבועיים האחרונים נתקלנו כמה וכמה פעמים בתופעה הזאת

וזה מקומם ומרגיז

כאילו קופת החולים אליה אתה שייך ומשלם ממיטב כספך אומרת לך : חבריקו,אלה התנאים,זה המצב.

לא טוב לך,לך למיון,שלם ככל שידרשו ממך.אבל מצד שני,על כל צעד ושעל  יש במשרד הקופה שלטים ש"מאיימים" עליך לא ללכת למיון ללא הפניה או ללא טופס .17

כאילו אם  תעשה את זה הם,לא אחראיים למה שיקרה.מבחינתם אתה הולך לטריטוריה זרה ולא מוכרת שלהם אין שליטה עליה.

אז אתמול היו לי 2 ברירות,לחכות לרופא המחליף,ללכת אליו,להבדק ואז לקבל הפנייה למיון ולדעתי זה בפרוש בזבוז זמן יקר ובעיקר בלבול מוח  ואני בחרתי לדלג על בלבול המוח הזה

ונסעתי ישר למיון בתל השומר.

אגב,ידעתם שבית החולים הפך להיות קניון? אני מבין שיש הגיון כלכלי בהקצאת שטחים נרחבים בבית החולים למסחר מהסוג שיש בכל קניון,בית החולים רק מרוויח מהעניין הזה  ועיני לא צרה בעובדה הזאת.

אני מניח שבזמנים כאלה כל בית חולים מנסה לעשות את המכסימום בשביל לשרוד.

לי קצת  צרם הגודל וההמון ועוד לא דיברנו על המחירים של האוכל בבית החולים,אשכרה פושטים ממך את העור כאילו  פינת המזון הזאת שבה קנית הרגע כריך הגבינה הבולגרית עם פסטו היא סניף של לחם ארז לפחות לפי המחיר.

ראבק..כאילו אנחנו מבלים שם יום שלם בבדיקות והמתנה לתוצאותיהם,זה ממש לא סיבה גם לפשוט לנו את העור.

מצד שני יש  פתאום הפתעות בדמות מתנדבת עם עגלה ועליב כריכים,או לחמניות שפשוט מחלקים אותם לכל מי שרוצה,וזה מאוד יפה.

בכלל בית חולים וזה אני מגלה בכל פעם שאני נמצא די זמן במקום כזה הוא סוג של מיקרוקוסמוס.

אתה יכול להית יום שלם במקום הזה,לשכוח שזה קיץ חם ומזיע בחוץ כי אתה נמצא בעולם שבו יש כל הזמן אור וכל הזמן המזגן עובד בו,24 שעות מזגן

אלה יסטור,הם בטח מקבלים חשבון חשמל,חבל לכם על הזמן :-)

טוב טוב סטיתי מהנושא שלשמו התכנסתי,הנה אני מתאפס על עצמי וממשיך:

אז אחרי ברור קצר ביותר עם מוקד הקיצור תורים של מכבי לקחתי את האשה וטסתי לתל השומר.

פשוט נמאס לי לבוסס בבוץ הבירוקרטי.

הגענו בסביבות 11 וכדאי לשים לב לזמנים.

 מהקבלה  המהירה בפתח המיון עברנו לאחות ממיינת,היא בררה ממה סובלת זוגתי והפנתה אותנו אחרי כמה בדיקות הכרחיות לאגף המתאים. אגב למרות שבשלב הזה הם ודאי לא יכולים לדעת אם אתה נשאר לאישפוז,כמה זמן תיהיה במיון וכו' , מחט לוריד הם תוקעים,שיהיה.

זה לא מפריע,זה סוג של אמצעי זיהוי שאומר אתה חולה חביבי,אתה רואה את כל אלה שאין להם מחט בוריד? אלה אנשים בריאים,חלקם קשור לצוות והם מסתובבים עם חלוקים בכל מיני צבעים ואתה גם יכול להפנות אליהם שאלות,כי בשביל זה הם לובשים חלוק שידעו להפריד בין אלה שיש להם מחט בוריד,המלווים שאין להם ואנשי החלוקים שהם מהצוות,האחיות בסגול,המנקות בירוק והרופאים בתכלת ולפעמים גם בירוק

זה מבלבל,אני יודע.

בקיצור מעבירים אותך כמה תחנות ואז אתה מתקבע ביחד עם עוד אנשים שאתה לא מתאר לך כמה שעות עוד תראה אותם,תתחבר אליהם,תשמע סיפורי חיים תתרגז ביחד ותפרגן כשמי מהם מברי המזל עוקר משם.

אתה מצוות   לאגף שיש בו תחנת אחיות,חדר רופא והמון מקומות לשבת.

אז אתה יושב.

בתחנת אחיות הזאת נקבע גורלך,אם אתה לחוץ ולא נחמד לאחות,חבל לך על הזמן

אם אתה בא בגישה שהאחות הרחמניה היא מרכז עולמי בשעות הקרובות,היא עושה עבודה קדושה ומופלאה ואני אנג'ס לה בצורה כזאת שהיא לא תקבל עלי קריזה,היא תיהיה נחמדה אליך ועל המטופל שהבאת

אני באתי די לחוץ,לא מכיר את הכללים ועל ההתחלה התעמתתי עם האחות כי חשבתי שאני מחכה קצת יותר מידי זמן לתשובה (זה כשעוד הייתי בן אדם אופטימי רק אחרי שעה המתנה),וזו הייתה טעות כי היא סימנה אותי,המזל היה שאחרי שעה הייתה החלפת משמרת שאז הגיע אח ערבי שתקתק את העבודה כאילו השב"כ רודף אחריו,בחיי

וגם לא איכפת לו שמנג'סים לו,לכולם יש לו תשובות מרגיעות.

בקיצור,תחנת האחיות הזאת היא כאמור עולמך לזמן הקרוב ומשם אתה יוצא לגיחות.

לצילום,לרופא כזה ולרופא אחר,לעיתים באים רופאים לראות אותך בחדר הסמוך

ובין כל בדיקה לבדיקה אתה צריך לחכות לתשובה,כדי להתקדם הלאה ומכיון שיש הרבה אנשים ,מחכים די הרבה זמן לתוצאות ולפי התוצאות מתקדמים הלאה.

לקצר סיפור ארוך אומר שזוגתי עשתה כהנה וכהנה בדיקות שבאף אחת מהן לא הצליחו למצוא את הסיבה לכאבי הגב הקשים ממנה היא סובלת

זה לא בדיוק כאב בגב,זה כאב מעל המותן הימנית ובגלל זה הם חשבו שיש בעיה בכליה.

אחרי 7 שעות בבית החולים הוחלט להשאיר אותה באישפוז גם כדי לאפשר להם לברר מקרוב ממה היא סובלת וגם כי בלתי אפשרי שהיא לא תיהיה במקום שיכול לתת מענה לכאבים שלה.

אני רוצה לומר במפתיע שאומנם היינו במיון 7 שעות,וזה הרבה זמן.תאמינו לי, כל רגע,שבוע.

אבל רב הזמן  התעסקו איתנו בנעימות,בחביבות,במקצועיות ובסבלנות

יש שם עומס מטורף,נשבע לכם,אבל הצוות בתחנה  שאני הייתי  עשה עבודה נהדרת,נענה לכל בקשה(תרופות הרגעה,הקצאת חדר לשכב כי קשה היה לה לשבת,הסבר סבלני מה קורה)

באמת.חוויה מתקנת

הבוקר אסע אליה,היא כבר צלצלה וסיפרה שנבדקה בלילה ארוכות על ידי 2 רופאים והכוונה למצוא את הסיבה לכאב הפתאומי שצץ לפני שבועיים.אז יהיו בדיקות כאלה ואחרות ואנחנו ניהיה סבלניים כי זה מה שנדרש מאיתנו ונקווה לטוב.

קצת באיחור אני רוצה לאזכר את לכתה מאיתנו של אביגיל בכלר.זכרונה לברכה.

את אביגיל הכרתי לפני כמה שנים מהבלוג של וולווט אנדרגראונד( כשזו עוד הייתה בלוגרית בישרא)

וכבר אז היא בלטה שם בתגובות,עצבנה המון אנשים בדעותיה הנחרצות והלא שגרתיות.והיה תענוג צרוף לקרוא שם את תגובותיה,היא רבה עם אנשים,עמדה על דעותיה המקוריות ללא פחד מכל הללא שמים שהציפו את הבלוג של וולווט ולא תמיד היו נחמדים אליה.

שם עוד לא הגבתי אליה,האמת שקצת פחדתי מחדות לשונה,אבל כשהתחלתי לקרוא אצלה התגלתה לי אביגיל אחרת.

אשה מדהימה בכנותה,איכפתית שלא מפחדת משום דבר

(זכור לי עד עכשיו הפוסט שבו היא סיפרה על נסיעה במכונית שלה ברח' מלצ'ט בתל אביב  ועל התקלות אלימה עם נהג שנסע מאחוריה וחשב שהיא נוסעת לאט מידי.אביגיל לא פחדה להתעמת איתו למרות שמאוד מסוכן לעשות את זה היום)

אחכ  התוודעתי לעובדה שהיא מכירה ואוהבת את הדרום,היא כתבה ללא חת את דעותיה על הבדואים,על הפלסטינים,

היא הייתה ידענית ודעתנית ויחד עם זאת רכה  ונורא חכמה.

מאוד כיבדתי והערכתי את אביגיל ונורא מצער אותי  שהיא הלכה לעולמה כה צעירה.

יהי זכרה ברוך.

אם כבר בעניני מוות לא עלינו אני עוסק,אז גם הלך לעולמו אייבי נתן.על אייבי צריך לכתוב פוסט נפרד.

לא הכרתי אותו אישית אבל אני "מכיר" אותו מימי קליפורניה העליזים שלו ומהטיסה המפורסמת למצרים ב1966 כשכולם חשבו ש"אין עם מי לדבר ושהעולם כולו נגדנו"

ובלי קשר לכל זה,התחילה בניו-יורק  אליפות ארה"ב הפתוחה בטניס

שחר פאר ודודי סלע כבר מחוץ לתחרות.

זהו,צריך לעוף לבית חולים

תיהיו טובים וחביבים:-)