אז ראש השנה עבר

את 2 ימי החג העברנו ברביצה בבית,משתדלים להתאושש מפגעי החג (המון אוכל כמו כולם)

יהל נחה כדי לאושש את הגב ולחזור ליום עבודה מלא

אני מהנפילה ההיא על הטוסיק שהספות החדשות שקנינו לא היטיבו איתו כי בניגוד לישנות, אלה עדיין לא ממש רכות  ונעימות ועוד לא מצאתי את התנוחה כדי לשבת בנוחות מכסימלית,אבל אני לא דואג,גם זה יגיע.

לאורך כל החג קראתי את הספר החדש של אמנון דנקנר" ימיו ולילותיו של הדודה אווה"

הספר איכזב קצת,הוא ארוך מידי, ודי מייגע.

הוא מספר על ילדותו בירושלים של שנות ה50 וחשבתי שאמצא בו יותר עניין כי למרות שהסופר מבוגר ממני,הרי שגם אני  הרי העברתי את ילדותי בירושלים.

מצאתי בספר כמה דברים משותפים  לשנינו,אני חושב שכבר כתבתי על אחד מהם באיזשהו מקום ולא זכרתי אם הדבר היה באמת ודנקנר אכן מחזק את הזכרון הזה.

הוא מספר על  הרצון שלו או של אבא שלו ללמוד לשחות והבריכה היחידה שהייתה בירושלים הייתה בבנין י.מ.ק.א.

אני מצטט מהספר:

"בבנין ימקא הייתה הבריכה היחידה בעירנו,יוחנן ברגר הלך לשם בחורף כדי שיוכשר שם בבריכה הסגורה והמחוממת לשחיית קיץ בבריכה של מושב שורש.

אנושקה ניסתה לדבר עם אבי כדי שישלח לשם גם אותי וכעסה עליו כשאמר לה שזה יקר מידי.

איזה אבא יש לך אמרה לי בפרץ של כעס בעודו יושב ליד שולחן המטבח,קורא עיתון ומעביר יד בשערו ,צריך לדעת איך שוחים,עוד יבוא יום וכל הקובוצניקים(השגיאה אגב במקור) של הממשלה יעצבנו את הערבים ככה ,שהם יבואו להרוג את כולם כאן ואז מי שידע,יקפוץ לים וישחה ומי שלא ידע,יוי ואבוי...

בעומק ליבי(כך המחבר) היה לי נוח בסירובו של אבי,מכיון שעל בנין ימקא הילכו סיפורים מבהילים של פיהם מסתובבים בבנין נוצרים וערבים ומה שהיה מבהיל עוד יותר: השחיה הייתה בעירום! והמחשבה על כך שעיניהם של אחרים ישזפו את מבושי העבירה חלחלה בגופי"

תשמעו.קראתי וחזר אלי הזכרון של הבריכה ההיא בימקא.

ימקא אגב למי שלא יודע התאפיין במגדל מול מלון המלך דוד משמאלו ומימינו המגרש המיתולוגי של הקבוצה השנואה בית"ר ירושלים.

אני ממש לא זוכר למה אבל לדעתי אחרי שדוד שלי "זרק" את אחותי ואותי למים בסחנה ושם למדנו קצת לשחות אבא שלי ואמא שלי רצו שאלמד בצורה מסודרת שחיה ומשום מה ויכול בהחלט להיות שלא היה מקום אחר או שהיה  בבריכת ירושלים ולשם בחיים לא הייתי הולך ללמוד לשחות (וזה סיפור לפוסט אחר )הברירה היחידה שנותרה בימים ההם באמת הייתה הבריכה בימקא.

אני זוכר תקרה מאוד גבוהה,מסדרונות ארוכים ובריכה לא גדולה

ותהרגו אותי אם אני מבין היום כמו שלא הבנתי אז למה היה צריך להתרחץ בערום.

אני בהחלט זוכר אי נוחות גדולה בלשון המעטה,להיות ערום בבריכה ההיא.

אני מניח שהיו שם עוד ילדים בגילי

אני לא זוכר כמעט כלום מלימודי השחיה האלה ואני כמעט בטוח  שלא נשארתי שם הרבה זמן.

אני מניח שלא היה לי נוח עם הגוף שלי בגיל הזה ודאי לא  לחשוף אותו בציבור אפילו ציבור של  בנים בגילי

וכנראה הדחקתי את סוג הטראומה הזאת עד כדי כך שעם השנים בכלל לא הייתי בטוח שהתרחש.

הסיפור הזה אגב העלה לזכרון שלי עוד משהו שאולי קשור ואולי לא שמדובר על המיניות שלי. או על התפתחותה או אולי צריך להוסיף התפתחותה האיטית.

הורי ה,מתקדמים' שלא  ידעו שום דבר על הפרעת הקשב שהייתה לי ולא הבינו איך נפל להם ילד  "כזה", שלחו אותי לפסיכולוג.הייתי בן 14 לדעתי, לפסיכולוג קראו מורטון,יכול להיות שהוא היה עולה מארה"ב אולי מאנגליה או מאחת הארצות האחרות דוברות אנגלית,הוא גר בבית מדהים ביופיו ליד קולנוע אדיסון בירושלים ואני זוכר שחדר העבודה שלו היה בעליית הגג של ביתו,הוא עישן מקטרת וזה כל מה שאני זוכר ממנו.

אני לא זוכר איך הוא טיפל,כלומר  גם היום המושג שיש לי בשיטות טיפול פסיכולוגיות מצטמצם לפרוידיאני וכאלה שלא.

אבל אני זוכר שהוא ביקש ממני לצייר ציורים ובכל ציור שציירתי הוא  מצא הקשרים מיניים.

ואני הייתי מאוד מאוד נבוך ולא הבנתי בכלל מה הוא רוצה ממני  בשאלות האלה שלו ולאן כל זה מוביל???

לא הרגשתי נוח אצלו, כמו שלא הרגשתי נוח לשחות ערום בבריכת ימקא.

זה קצת בוטה לומר , אבל די שמחתי להפסיק את הטיפול  בעקבות מותה של אמא שלי

אם היא הייתה זו שרצתה שאלך לטיפול אז אחרי שנפטרה, אבא שלי לא היה ממש "פנוי" להתעסק עם העובדה שאני בטיפול ויכול להיות שברצון שלי להפסיק  גם חסכתי לו כסף וכך כולם יצאו מרוצים:-)

לימים חזרתי לטיפול מרצוני,אבל הייתי בשל יותר ומודע יותר לתהליכים

אני מניח שכשהייתי נער בן 14-15 לא ממש הבנתי למה נשלחתי אליו ולא ממש הבנתי  איך בתהליכים שהוא טיפל זה אמור היה לעזור לי.

דנקנר מספר על בתי קפה בשנות החמישים,מקומות שהכרתי היטב

קפה אלנבי בכיכר ציון,אלסקה שלא היה מרוחק ממנו וכמובן גולת הכותרת קפה עטרה

כבר כתבתי על קפה עטרה,מקום שכל הגדוילים היו יושבים שם וכמעט אף פעם כשנכנסתי סוף כל סוף ,לא היה מקום לשבת... אבל את עוגות הגבינה והקפה בחלב המוקצף והחם שלהם אנצור לנצח

בלי קשר

מחר בתי הגדולה והאהובה חוגגת 15.

אין לכם מושג כמה זה מחמם את ליבי.

עדה כתבה פוסט מצויין ,לכו תקראו אותו

ורמה כתבה פוסט מרגש,מדמיע, בלי אפשרות להגיב,אבל "שווה"

לכו תקראו גם אותו

ותיהיו טובים ואהובים