התמונה הזאת צולמה השבוע בסוף אימון שדאות או איך שקוראים לו, של בני החייל

 התמונה היפיפיה הזאת צולמה בשעות השחר של יום רביעי האחרון,במהלכו של  מסע אלונקות שהוא המתאבן של אימון השבוע שהסתיים אתמול

האימון היה באליקים (אזור רמות מנשה) תחילתו של המסע ביום רביעי וסופו במהלך הבוקר של יום חמישי  בהר המוחרקה.

עכשיו נחזור אחורה בזמן 43 שנה.

אני בטירונות נח"ל במחנה 80,טירונות קשה,4 חודשים,אין דברים כאלה (כלומר ודאי שיש ,אבל אז חשבתי שאני היחיד שנקרע)

כבר תארתי לא פעם איזה סוג של טירון הייתי,לא אחזור על הסיפורים,היה לי מאוד קשה והמזל היחידי  שהגענו לטירונות כגרעין נח"ל,חברים טובים שתמכו אחד בשני ולא נתנו לאף אחד ליפול.

הכל היה קשה בטירונות הזאת,היו טרטורים שהמציא המוח העקום של המפקדים שלנו,היו ריצות והיו מסעות שהפכו להיות מסעות אלונקה וזה היה הדבר הכי קשה לי

אני זוכר איך אחרי כל מסע כזה היינו חוזרים עם שפשפות קשות,לא היו אז הרבה תכשירים וגם אם היו  לא הייתה מודעות גדולה ,אני אספר עכשיו משהו שאני לא יודע אם סיפרתי :

המסע האחרון בטירונות היה מסע לקבלת תג יחידה (אז אגב לנו לא היה משא כומתה כי מן הסתם צבע הכומתה היה כצבע רב החיילות בצהל,שנים אחכ הבדילו את הנחל ועשו לו כומתה ירוקה בוהקת כזאת)

אני חושב אם אני זוכר נכון  שיצאנו ממחנה 80 וצעדנו לכיוון צומת אליקים,אני לא זוכר כמה קילומטרים הלכנו,אני זוכר מסע ארוך וקשה ושהגענו  לתחילת העליה להר,כולנו,ודאי אני ,היינו תשושים,והטוסיק צרב משפשפות ,הלכנו עם רגליים פתוחות ,אשכרה והיה צריך פתרון מהיר לעניין כדי להצליח לטפס על ההר.

מצאתי באחד הכיסים של החולצה המלוכלכת  מכתב מחברה שלי דאז,קרעתי אותו לחצי וטמנתי אותו  בטוסיק שיפריד בין השפשפות :-)

זה פעל נפלאות אגב,מה שכן לקראת סוף העליה כשל כוחי כבר ו2 חבר'ה מהגרעין שלי ,אחד נתן לי יד מקדימה ואחד דחף מאחורה ועזרו הגעתי למעלה ,לרחבת המנזר

אגב  עד היום בכל מפגש מזכירים לי את העניין הזה , להגנתי אומר שלא הייתי היחיד שנעזר בחבריו,היו עוד אנשים

למרות שנעזרתי בחברים,הייתי גאה בעצמי שעשיתי את המסע הזה ,לא נפלתי באמצע,לא פוניתי לקומנדקר שליווה אותנו בדרך,לימים סיפרתי לחברה שהמכתב שלה הציל אותי בעליה למוחרקה והיא הבינה את הסיטואציה

זהו צילום שצילם מישהו מהיחידה של הבן,הצוות מתחיל לעלות את המוחרקה,הם בניגוד אלינו עשו את זה במסע אלונקות, עד למעלה !  מהזכרון הרחוק שיש לי  למסע שאני עשיתי לפני 43 שנה,גם ללא אלונקות ההליכה בעליה לראש ההר לא קלה

ברור שהדור של החיילים של היום מכין את עצמו שונה לגמרי לשרותו הצבאי,אנחנו הסתלבטנו בשל"ת מוקדם בן 8 חודשים בקיבוץ מרום גולן לפני שהלכנו לצבא,אף אחד לא חשב על הקושי שעומד לפנינו,אף אחד לא התאמן במיוחד לטירונות ולקשיים העתידיים והיה לנו קשה מאוד מן הסתם.

בני התאמן בחדר כושר במהלך כיתה יב' כשהוא מצטרף ב4 החודשים האחרונים לקבוצה כזאת שמתאמנת לקראת הצבא ואני מניח שאם הוא שורד ביחידה בה הוא נמצא שהקושי הפיזי בה רב,אז החוויה של העליה למוחרקה גם אם היא קשה פיזית היא ודאי לא טראומטית כפי שאני חוויתי אותה

עכשיו לעניין חשוב יותר לתשומת ליבם של ידידי קנקן התה וקיימן :

כהרגלי בשבועות האחרונים התחלתי לכתוב את הפוסט בכרום,כשרציתי לעלות לישרא את התמונות שהעליתי ,הוא לא איפשר לי.

בעצת  קנקן הורדתי לפני כמה שבועות את דפדפן ה firefox

עד היום לא עשיתי בו שימוש,אבל כשהתמונות סרבו לעלות,החלטתי שהגיעה העת לנשק הסודי והפעלתי את הפיירפוקס,על הדרך סרבתי לתת לדפדפן לשנות לי משהו במחשב והוא אכן הסכים בטובו לשתף פעולה ולעלות את התמונות ! ואני שמח שהצלחתי ושאני נפתח לשינויים טכנולוגים:-)

תיכף אלך להעיר את הבן הצעיר אעשה לו כריך עם מיונז וחביתה ואשלח אותו לבית הספר,אסע לאבו חסן ביפו,ארכוש 2 קג' חומוס עם משאוושה ו30 פיתות אותם נעביר לגיסי בגן יבנה (שיש לו אוטו מהעבודה..) שיסע למשמר הנגב לתת לבן החייל וחבריו לפינוק של שבת

יום אחרון של אוקטובר,מחר קטמון משחקת בדלית אל כרמל,ליד המוחרקה ואם יהיה יום יפה ,כנראה שאסע למשחק

אני סיימתי,תיהיו טובים

אתמול בערב הייתי בארוע,בתה של בת הדודה של זוגתי חגגה בת מצווה.

זה ארוע שני בסדרה של 3 ארועים שמתקיימים במשפחתנו המורחבת החודש

הראשון היה בשבוע שעבר,לבת של קרובי משפחה  שהם קרובים לזוגתי ,נולדה בת ראשונה ואת הבריתה הם בחרו לעשות בחיפה

החלטתי לא לנסוע ,מה גם שמתוך המשפחה המורחבת נסעה נציגות מצומצמת

אני מודה שבין הסיבות שלא נסעתי היה גם עניין כלכלי ובסיעור מוחות שעשינו עת דיברנו על שלושת הארועים ,הגענו להחלטה שמכיון ששלושת הארועים קשורים למשפחה המורחבת של זוגתי ,אני יכול לבחור למי ללכת ולמי לא:-)

את האשה שילדה את בתה הראשונה ראיתי פעמים ספורות בחיי והקרבה שלי אל הוריה או אי הקרבה קבעה את ההחלטה שאני לא אסע

אתמול היה ארוע שהשתתפתי בו ובשבוע הבא יש ארוע,שמיקומו רחוק ואני לא קרוב לבעלי השמחה והרגשתי שאין בעיה מבחינתי לא להשתתף בו

אז בארוע של אתמול השתתפתי,החגיגה הייתה במסעדה באזור התעשיה החדש שבין נס ציונה לרחובות והוויז מקבל ציון גרוע!

וזה לא בפעם הראשונה,למרות שבלעדיו באמת כבר אי אפשר ,אתמול הוא פישל (זו בעצם היא כי אלי מדברת אשה)

את הפאשלה ראיתי אחרי שיצאנו משם,יצאנו ממש פשוט ושמתי לב שבהגעה הוא לקח אותנו בסיבובי סיבובים שבעצם היינו אמורים בהגעתנו להמשיך ישר עוד רמזור אחד !! ואז לפנות ימינה והגענו,במקום זאת הוא כיוון אותנו ברמזור הראשון שמאלה ועשה לנו סיבוב שחשבתי שאנחנו לא מגיעים

לארוע הוזמנו רק קרובי משפחה וכמה חברות של ילדת בת המצווה מכיתתה והיה מקסים,פשוט נחמד ,מוזיקה לא מנפצת ראשים שאפשר לשוחח עם האנשים סביב השולחן,היה טקס קצר ועניני בו הילדה הודתה להוריה ואמה  אמרה כמה מילים בתשובה ( רק לא ברור לי ,מעולם לא היה אגב,מדוע  כשהילד מתחיל לקרוא דברי תודה זה הופך לדקלום משעמם בו  העברית פתאום מקבלת חיים משל עצמה והנאום מלא בפאתוס מזוייף משהו

למה זה הכרחי העניין הזה? למה אי אפשר לכתוב כמה מילות תודה מהלב בשפה צחה ובהירה בלי להרגיש מוזר שקוראים את הברכה ,אבל זו הייתה אנקדוטה שולית בערב חביב ביותר)

גם לא היו  מלצרים עם זיקוקים ולא דיגי' שחושב שהוא חיים יבין מינימום ולא שום דבר כזה

האוכל היה  בסדר גמור,לא טבעוני ולא צמחוני  ולא היה חומוס צ'יפס סלט האלמותי

הילדים כבר לא באים איתנו,הילדה  הגדולה צריכה הודעה של כמה ימים מראש !אם אומרים לה באותו יום,זה לא מספיק לה,יש לה תוכניות מסודרות (שלא כוללות עבודה  חס וחלילה אבל על זה נדבר בנפרד..כן אני יודע הבטחתי,)

והבן הצעיר בעניני הצופים,עסוק עד מעל הראש

למרות שכשמדובר בארועים משפחתיים הם נוטים להופיע,אתמול זה לא הלך

מכיון שאני משכים קום מוקדם כידוע עזבתי באיזשהו שלב את הארוע לבדי (לזוגתי יש נטיה בעיקר בארועים שקשורים למשפחתה  לעזוב ממש בין האחרונים ומכיון שלי זה לא מתאים אנחנו מתאמים שניסע במכונית אחת  והיא תחזור עם אחותה שגרה ביישוב סמוך ושלום על ישראל)

 בכל זמן הארוע בעוונותי ליוויתי דרך הסמרטפון את משחקה של קבוצתי האהובה הפועל קטמון ירושלים שחזרה אתמול אחרי גלות למגרש הבית שלנו באיצטדיון טדי,חמושה בשחקן חדש חדש,מליגת העל ,שהנסיבות הובילו אותו להסכים לשחק אצלנו ולולא הוא אגב קבוצתנו האהובה הייתה יורדת מנוצחת,האמת שגם התיקו היה בלתי נסבל,אבל אני כבר מתחיל להפנים את העובדה שקבוצתנו האהובה חלשה וגם בליגה א' היא תיהיה קבוצת מרכז טבלה ותו לא

בלי קשר: ידידי קנקן התה כתב פוסט מעניין,אני מפנה את מי שלא מנוי אצלו  בעיקר  כי יש שם תובנות מענינות על איזה דפדפן כדאי להשתמש מהמחשב ,באיזה דפדפן כדאי לכתוב מהסמרטפון מי שכותב (אני רק מגיב מהסמרטפון,לא כותב פוסטים) ובכלל בצוק העיתים הזה שישרא לא מאפשר לכתוב מכל דפדפן כדאי לקרוא את תובנותיו,זה עוזר,חוץ מזה יש שם עוד ענינים מענינים.

נתניהו שקיבל ממני  קרדיט גדול על התנהלותו במבצע צוק איתן מדרדר במודע ובחוסר הגיון את יחסי ישראל ארה"ב, לא ממש ברור לי איך "אמריקנולוג" כביבי, עושה את זה, כשברור לו כראש ממשלה את התלות המוחלטת של מדינתנו  בארה"ב בכל התחומים ואל תגידו לי שאפשר בלעדיהם,אי אפשר ,לפחות לא כרגע והקיצוניות והדווקאיות שבפעולותיו בשטחי הגדה המערבית מול ארה"ב והעולם ,תסיר מעלינו את ההגנה של המדינה האחרונה שעדיין נמצאת שם בשבילנו גם אם היא חורקת שיניים

הם לא פריארים האמריקאים והם יראו לנו אוטוטו כמה הם לא

הכותרת של הפוסט בפראפרזה על הכותרת של הפוסט הקודם,מן התחכמות שכזאת,סתם,סתם :-)

אני סיימתי,תיהיו טובים

אחותי גרה בניו יורק,היא ציירת,יש לה סטודיו שבו היא מציירת שניתן לה על ידי העיריה 

את כל עניניה המנהליים,כמעט כמו כל אחד מאיתנו היא מנהלת דרך המייל שלה .

בשבת בבוקר אני מקבל  ממנה מייל (באנגלית) שאומר ככה:

"אני בלימסול קפריסין,נסעתי במונית ושכחתי  את הארנק ואת הפספורט,בבקשה שלח לי במהירות כסף"...

הופתעתי מאוד לרגע אבל מייד הבנתי שאין מצב שזו אחותי,ב11 בלילה (שעון ישראל) היא העלתה סטאטוס אחרון לדף הפייסבוק שלה בו היא מצולמת בסטודיו שלה בניו יורק,דבר שני ,מאז נישאה היא חותמת על המיילים שלה בשם המשפחה שלפני נישואיה ואליו צרפה את שם משפחתה השני

ואם היא כבר התקרבה כל כך למזרח התיכון,מה יש לה לעשות בקפריסין כשכולם מתגעגעים אליה בישראל?

השעה הייתה כאמור 11 בבוקר בישראל,בניו יורק עדיין לילה ואין  אפשרות לאמת לגמרי את העניין

אבל מייד שלחתי הודעת וואטס אפ בקבוצה המשפחתית ,צרפתי את המייל ששלחה  ושלחתי אותו לאחיי ואחיותי שגרים בארץ

לאף אחד מאיתנו  לא היה ספק שזה סוג של עוקץ ניגרי,לו היא הייתה באמת בצרה ,הייתה מתקשרת בטלפון למי מאיתנו בארץ ולא מחכה עד שמישהו במקרה יפתח מחשב ויראה את המייל

מאוחר יותר כשהבוקר עלה בניו יורק והיא קיבלה את ההודעות שלנו ומדף הפייסבוק שלה למדנו שעוד אנשים בניו יורק ובארץ קיבלו את אותו מייל והגיעו לאותה מסקנה : מישהו פרץ למייל שלה וניסה לגנוב את זהותה

מעבר לעלבון שחש אדם שפרצו לו למשהו מאוד פרטי,טרטרו קצת את קרוביו וחבריו,הסתבר לה שהיא לא יכולה להכנס למייל שלה,שם נמצאות תכתובות חשובות הקשורות בעבודותיה וזה  מסריח ומבאס

אין לי מסקנה ברורה מהסיפור הזה, לבד אולי מהעובדה שכל אחד אולי צריך שיהיו לו 2 כתובות מייל,כי בעידן הזה הכל יכול לקרות

,הרבה מחברי אפרופו 2 כתובות מייל , מחפשים (חלק כבר מצאו) ערי מקלט,כלומר בלוגיות אחרות בהם ימשיכו לכתוב אם ישרא יסגר או סתם התנאים המידרדרים יהיו בלתי נסבלים לכתיבה כאן.

המחשבה נכונה ,צריך להיות מציאותיים בסופו של דבר.

,אבל אני לא מסוגל להביא את עצמי אפילו לבקר כאורח בבלוגיות אחרות כדי לרחרח

אני לא מסוגל ואני לא מתיימר לשחק אותה סוג של קברניט שנשאר עד אחרון הניצולים על אוניה טובעת

ראשית אני לא מרגיש שהאוניה טובעת,יש סערה זה נכון,לעיתים סערה עזה, ומים חודרים אפילו כאן ושם לספינה,אבל  אני מאמין בצוות המנוסה ובחוזקה של האוניה ואני מאמין עדיין שבסוף נגיע לחוף מבטחים,קורים דברים גם אם לאיטם  ולא צריך לאבד תקווה.

הכותרת מתוך השיר המצויין של יקיר הבלוג גידי גוב-שלל שרב  למילים של מאיר אריאל ולחן של יהודה פוליקר

וזה הממתק של  הפוסט הזה גידי גוב ויודה פוליקר

אני סיימתי ,תיהיו טובים