אז הילד התגייס בצהרי היום של ה18 בנובמבר 2013
חזרנו הבייתה וחיכינו לטלפון שיספר לנו איפה הוא נמצא ואיך הוא מרגיש
הוא לא צלצל באותו היום.
צריך להבין,אני התגייסתי בזמן אחר לגמרי לגרעין נח"ל,עברתי טירונות קרבית של 4 חודשים ארוכים וקשים במחנה 80
לא הייתה הכנה,לא היו קבוצות שעשו כושר ביחד,לא הייתה מעורבות הורית וגם אם הייתה לאבא שלי לא היה הזמן להקדיש לי ואמא שלי כבר הייתה שנתיים מתה.
המזל שהלכתי לטירונות עם חברים שלי וזה הציל אותי.
לי היה מאוד קשה פיזית ובמסע כומתה של 80 קמ' ממחנה 80 למוחרקה וחזרה ,בעליה האחרונה רגע לפני שקרסתי עזרו לי 2 חברים להגיע למעלה להר.
אני מספר את כל זה כי הייתה לי טראומה לא קטנה מהצבא,תקחו את זה ,ערבבו עם החוויה הלא קלה בלשון המעטה של מלחמת יום הכיפורים ולפניה שהות של חצי שנה בסיני בתוך בונקרים עם חול ואבק של טנקים ותבינו שחששתי שהבן שלי יעבור את מה שאני עברתי למרות שהזמנים מתבר שונים לגמרי.
אחרי יומיים קיבלנו טלפון,הכל סבבה ,החבר'ה נהדרים והוא מחכה לתשובה למבחנים שעשה כדי להתקבל לגדס"ר.
(גדס"ר בשפה הצהלית זה גדוד הסיור של החטיבה או בשפה פשוטה יותר הסיירת ובסיירת הוא כיוון לעורב.)
מכיון שלא היה לנו שום מושג מה זה עורב,אצנו רצנו לגוגל ושם קיבלנו מושג ראשוני.
בסוף אותו שבוע הוא לא הגיע לחופש והיחידה לא הסכימה שהורים יבואו לבקר אבל הוא התקשר וסיפר בגאווה שההתקבל לעורב גבעתי.
האמת? אני הייתי בשמיים מרב גאווה,למזלי הטוב גיסי היקר שרת בעורב גבעתי,צלצלתי אליו והוא סיפר לי מה זאת היחידה ומה הם עושים ואז אני מודה שהלב שלי קצת צנח.
חורף בנגב היא תקופה לא קלה וכשהבן הגיע לחופש עם רשימת בקשות להצטיידות,קנינו,בוודאי שקנינו,המוטו היה שאם הוא בחר ללכת ליחידה קרבית אנחנו נתמוך ככל יכולתנו בכל דבר ועניין שיקל עליו.
זה אומר שכשהוא הביא צ'ימידן מלא בכביסה כשהגיע הבייתה ביום שישי והיה צריך לכבס לו ולייבש את הכל עד מוצ"ש נתנו לעניין עדיפות עליונה
אני הכבס הראשי בבית כידוע ואני תקתקתי את הכביסה ואין שאלה בכלל שהיא הייתה מיובשת ומקופלת במוצ"ש
ביום ראשון הסענו אותו לרכבת כדי לקצר את דרכו ולא צריך לומר שביום שישי החזרנו אותו מהרכבת,
זוגתי ציידה אותו בכל יום ראשון בבוקר במטעמים מהבית וכשהוא סיפר שהאוכל בבסיס הטירונות לא מספיק לו ישבנו וחשבנו איתו ביחד מה צריך להוסיף כדי שלא ירעב
הוא אסר עלינו כמובן ליצור קשר עם מפקדיו על מנת לומר להם שהאוכל לא מספיק אבל ניסינו לצייד אותו בשימורים שרצה
עד הכנס הראשון להורים שהיה בקציעות ועליו כבר כתבתי.
ביום הורים הזה ראינו איפה הוא נמצא ומה הוא עושה
כתבתי על זה כאמור ואחזור רק על הדבר הכי חשוב מבחינה של הורים לחייל
לא להביא אוכל בסירים ליום ההורים,אין לילד זמן לשבת איתכם ולאכול,זה שמתקיים יום הורים זה לא אומר שהוא פנוי אליכם,מספיק תביאו לו מנת שווארמה
הוא חוזר איתכם הבייתה ולכן הכינו לו בבית את האוכל שהוא אוהב ותחסכו את סחיבת הסלים והסירים,גם כי החניה בבא"ח גבעתי רחוקה מהבסיס.
ודבר שני קחו את מספרי הטלפון של המפקדים שלו.שיהיה
ראשית הם מזמינים אותכם לקחת,שנית מה כפת לכם שיהיה לכם הטלפון של המפ',הוא האבא והאמא של הבן היקר שלכם בתקופה הקרובה
וכדאי שיהיה לכם,אולי תזדקקו לו,לכו תדעו.
הטירונות מסתיימת בטקס בכותל בדרך כלל,גם על זה כתבתי (אגב זה אחד הפוסטים שמגיעים אליו הכי הרבה מהחיפוש בגוגל וכבר הגיבו אלי כמה אנשים שכנראה חיפשו "טקס בכותל" בגוגל והגיעו אלי ואפילו הגיבו והודו בחום)
אז בקיצור כמה עצות,אם הטקס בחורף, רצוי נעליים גבוהות,מעיל וצעיף,קר בירושלים במרץ
אין מה להביא אוכל כי הבן חוזר איתכם,בקבוק שתיה ומנת השווארמה בפיתה יספיקו כי אין לו זמן להיות איתכם.
אם אתם מגיעים באוטו פרטי,להשאיר אותו בחניון קרתא ,להוציא כסאות מתקפלים מהבגאז,לתפוס מונית ולהגיע עד הכניסה לכותל.
מכוניות פרטיות לא רשאיות להכנס לעיר העתיקה.
הטקס מרגש,מה יותר מרגש מלהיות בכותל ולצפות בבן שנשבע אמונים למדינת ישראל עם ספר תנך ביד.
זו לא קלישאה,זה אמיתי וגם אחרון הצינים יתרגש אבל זה טקס ארוך יש זרקור שמכוון לעיניים של הקהל משום מה וקשה לראות.
הכי חשוב,לא להתפתות ולקנות מרצ'נדייז ובטח לא סרט וידיאו או דיסק שבו רואים אולי את הבן שלכם לרגע קל,נסו להביא מצלמה שהיא לא מצלמה של סמרטפון
ואחרון,נסו לצאת 5 דקות לפני הסוף וביציאה מהשער הכניסה לכותל לפנות ימינה ולעלות 20 מטר בעליה למעלה.
משם באות המוניות,אם תעמוד למטה יקח המון זמן לתפוס מונית,תאמינו לי,עוד תודו לי על זה.
אחרי סיום הטירונות הילד יוצא לאימון מתקדם,רציתם סיירת? הנה קיבלתם וזה לא צחוק.
אז בהתחלה הם נמצאים במשמר הנגב (לא הקיבוץ,הבסיס) והוא נמצא על כביש נתיבות באר שבע,לא היסטרי מבחינת המרחק ממרכז הארץ
ובשבתות שהוא נמצא אפשר להגיע לשם,אנחנו הגענו עם סירים וסלים.
כן,אין מה לעשות,לא לכל ההורים יש רכב,לא כל ההורים נוסעים בשבת ואתה לא יכול לבוא ליחידה קטנה ולהאכיל רק את הבן שלך. אז ככה הגענו למשמר הנגב ולהר קרן (במדבר ,אשכרה במדבר ,מכביש 211 לכיוון ניצנה פונים ימינה לתוך המדבר ונוסעים עד שרואים בסיס ) ולכל שאר החורים שבהם הוא נמצא בשנה הראשונה שלו בצהל והבאנו הרבה אוכל.
באיזשהו שלב הוחלט ביחידה שהוא יצא לקורס חובשים,הקורס התחיל נדמה לי ביוני 2014,חודש ומשהו לפני צוק איתן, כשהתחילה המלחמה
כל הקורסים בצהל הופסקו וחיליהם ודאי ביחידות הקרביות הוחזרו ליחידותיהם,קורס החובשים היה הקורס היחידי שלא הופסק למורת רוחו הגלויה מאוד של הבן
ולשמחתנו.לא רצינו שישתתף במלחמה ומישהו איפשהו כנראה נענה לנו ועד סוף המלחמה הבן נשאר בקורס למרות שניסה לצאת ממנו.
בסיום הקורס אחרי שהמלחמה הסתיימה לשמחתנו הבן חזר ליחידה והמשיך באימון המתקדם עד לטקס הסיום בו קיבל כנפי סיירת וכומתה סגולה.
עד כאן,בפרק השלישי והאחרון,השנתיים בסיירת כלוחם והליווי שלנו
אני סיימתי,תיהיו טובים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
