המשא והמתן התארך,בהתחלת השבוע החייל (אפשר לקרוא לו כבר ככה) סימס שהוא יוצא ל3 ימי גיבוש לחלוקה ליחידות בחטיבה (גבעתי כאמור)ולא יוכל להיות איתנו בקשר

ביום רביעי הוא סימס שחזר, בשיחת הטלפון הוא סיפר שהוא עבר בהצלחה את הגיבוש וביום חמישי בערב יודיעו לו לאיזו יחידה שובץ

אנחנו כל מה שרצינו מעבר לעובדה שיקבל את מה שהוא רוצה,שיתן תשובה לשאלה אם אפשר לבוא לבקר אותו בשבת.

ביום חמישי התחלנו לסמס מוקדם (האמת שהכל היה ב what's up אבל יותר נוח לכתוב שסימסנו מאשר וויצוואצנו) ואז  הוא אמר שהוא עדיין לא יודע אם יהיה אפשרי להגיע.

חשבנו שליתר בטחון נכין את המאכלים האהובים עליו ככה שניהיה מוכנים,כי אם נקבל תשובה חיובית בשישי בערב לא נתחיל להכנס לערב בישולים קדחתני.

ביום חמישי בערב הוא אמר שהמפקד שלו אומר שאי אפשר לבוא כי ביום ראשון הם מתחילים טירונות

מה קשור מחט לתחת ? תהיתי  וגם סימסתי לו,הרי מן המפורסמות הוא שבשבת זבוב לא זז בצה"ל,אז מה הקטע של להתכונן לטירונות ביום ראשון שבשבת הרי אין פעילות?

החייל צחק ואמר שידבר שוב עם המפקד העלום שלו ויחזור אלינו בשישי,בשישי התחלתי לבשל מוקדם, עשיתי משרה לשוקי עוף,הרתחתי תפוחי אדמה ,חתכתי אותם לרבעים וערבבתי גם את העוף וגם את תפוחי האדמה במשרה והכנסתי לתנור,האמת שבכל הבלאגן בראש ,הייתי צריך לצלות קצת את  שוקי העוף על מחבת שיקבלו צבע אבל לא עשיתי זאת ומעל  כל הכבודה שפכתי כוס של יין לבן.

אחכ עשיתי קציצות ברוטב,לסיר גדול  זרקתי בצל שחתכתי קצוץ קצוץ,עגבניות שרי שחתכתי לשתיים,גבעול סלרי וכוסברה שקניתי באותו בוקר אצל הירקן,חצי  מיכל של רסק עגבניות ונתתי 2 כוסות מים חמים והבאתי לרתיחה ,בנתיים את העיסה של הבשר הטחון שמתי בקערה ,הכנסתי כף שום כתוש,זריתי חופן של תבלין לקציצות,מלח,פלפל ועוד כל מיני,יצרתי קציצות עגולות וטיגנתי במחבת כדי שיקבלו צבע,5 דקות,אחכ הכנסתי לסירר הבאתי לרתיחה והנמכתי את האש לאש קטנה ונתתי לתבשיל לעבוד

בנתיים החייל צלצל סיפר שהתקבל לעורב גבעתי והוא מאוד שמח וסופית אין אפשרות להגיע בשבת,ואנחנו התחלנו לברר מה זה לעזזאל עורב גבעתי ומה הם עושים

נורא התאכזבתי וגם קצת כעסתי כי באמת,אני בטוח שהורים שגרים קרוב ממני לקציעות יסעו לשם והילד יצא לשער לרבע שעה ואני לא יכול לנסוע שעתיים וחצי  על מחשבה שהילד יקבל אישור לצאת לשער ל10 דקות  אז כעסנו וויתרנו ובנתיים האוכל התבשל לו על הגז ובתנור

אחר הצהריים הפועל אזור ניצחה את יפו ונטעה תקוות להמשך,אבל קטמון ששיחקה בלוד נגד קבוצת בני לוד החזקה הפסידה 1:3 וקצת ביאסה לי את כניסת השבת.

הילד הצעיר נסע ביום חמישי בערב עם דודה ש. לבני הדודים שלו בגדרה,החייל לא בא הבייתה והילדה הגדולה  עמדה לצאת עם חברות לבילוי ואנחנו למרות שהייתה לנו ארוחה מוכנה לשישי בערב (דודה ש. לפני שנסעה ביום חמישי עדיין לא היה ידוע אם  ניסע או לא לקציעות הכינה לחייל טבית שעומד עכשיו בשלמותו בתנור)היינו ככה קצת מאוכזבים ולכן החלטנו לעשות לעצמנו נחמד ולצאת לאכול במסעדה

המליצו לנו ללכת למסעדת "הזקן והים",ברחוב קדם ביפו,מעולם קודם לא היינו שם ולא ממש ידענו למה לצפות,המזל הגדול שהגענו מוקדם בסביבות 19:15 ולמרות שהיה תור קטנטן בגלל שהיינו רק זוג נמצא לנו מייד מקום.

תשמעו,המקום הזה ממש ענק,לא רואים את תחילתו ואת סופו והוא היה מפוצץ מאנשים !

מלצר התייצב לצידנו די מהר והתחיל להזרים לשולחננו צלוחיות של סלטים מדהימים בטעמם,באמת,הרבה זמן לא אכלתי וריאציות כל כך טעימות של  סלטים עד שהחומוס הטוב שהוצב במרכז השולחן נשכח קצת

הקטע המצחיק שבכל כמה דקות בקע מהרמקולים שירת happy birsday to you לחוגג יום הולדת עלום שם ומייד אחרי השירה באנגלית,התחיל הרמקול לשיר גם בערבית באותו לחן: סנה חילווה יה גמיל

הקטע שממקום שבתנו לא ראינו אף חוגג,לא ראינו שמביאים לאף אחד עוגה ,לא היו מלצרים עם זיקוקים או נרות כך שלא היה בכלל ברור למי ואם בכלל חוגגים למישהו יום הולדת,אבל במשך כל זמן שהותנו שם מידי כמה דקות חזר הרמקול על שירת הפי ברסדיי ומייד בערבית סנא חילווה יה גמיל שבתרגום מדוייק,זה יום הולדת שמח ליפה שלי (ועדה אומרת "שנה מתוקה ליפה שלי")

 ואז הגיעה המנה העיקרית,צילמתי,בטח שצילמתי ,רק התמונות הארורות מסרבות לעלות לכאן,קיבלתי סטייק צלע עגל עם צ'יפסים שרופים כמו שאני אוהב על מצע ירוק,הסטייק הכי גדול שראיתי בחיי

ותזכרו הוריי ,מוריי,ידידי הטובים ,אחים לדרך שכמעט שבענו מהמנות הראשונות ולא,אי אפשר היה להפסיק לטעום מהכרובית בטחינה האלוהית ,מסלט הגזר החמצמץ מסלט השרי החריף משהו,מהחציל בטחינה ומהסלט אבוקדו שנגמר ראשון ומילאו לנו שוב

,פשוט אי אפשר היה.

לא סיימתי את הסטייק,אי אפשר היה,ארזו לנו אותו,על כל זה שילמנו עם הטיפ 220 שקל ושיצאנו התור מהכניסה הגיע  עד לרחוב ! ברחוב הקטן והצר הזה רח קדם היו פקקים שלא מביישים את רח דיזנגוף בחמישי בלילה

צנחנו למיטה,אין מילה אחרת

שבת,סוף נובמבר,זה פוסט השבת שלי

תיהיו טובים

"תרופה למכה"  חזרה !

הנה כתובתה החדשה

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=841321

אני יודע שזה יכול להראות כמו שידורי הטלויזיה הגדושים של יום האתמול שרבים ,בהם גם אני חשבנו שהם מוגזמים בעליל

אבל זהו בלוגי הקטן ואיינשטיין והמוזיקה שלו באמת מלווים אותי ב50 השנים האחרונות והרגשתי שנדרש כאן עוד פוסט בנושא

אז למי שנמאס ולא מתאים,אתם יודעים,לוחצים על השלת לתחנה אחרת...

התקליט "סע לאט" שהעליתי לפוסט הקודם,נוצר ב1974 ואף פעם עד עכשיו לא הקדשתי מחשבה ללמה התחברתי בעיקר לשיר הנושא של התקליט,היום פתאום הבנתי ואני רוצה לחלק איתכם את תובנותי:

ראשית לומר שבלי קשר ,האלבום הספציפי הזה הוא אחד האלבומים  הכי מדהימים שנוצרו בנקודת הזמן ההיא

באוויר הדהדה עדיין תחושת פוסט הטראומה של מלחמת יום כיפור

והשיר הזה  'סע לאט,הרי מי לא נהג  ביום גשם זלעפות שהוישרים לא מצליחים לנקות את חלונות המכונית ואתה באמת בקושי רואה ממטר ?

בשנה שעברה נסעתי למפגש עם החבר'ה מהגרעין שלי  במסעדת עין חוט ליד עין הוד,זה היה ביום חמישי היו הפקקים הרגילים וירד גשם בלתי נסבל,אני חושב שכתבתי פוסט על העניין,אני זוכר שבאזור תל מונד על כביש 4 פשוט רציתי לעצור בצד הדרך כי לא ראיתי כלום וממש חששתי שאעשה תאונה,מאליו השיר הזה עולה לראש.

ואיזו שורה מופלאה זו  "ואני חושב כמה חם בבית ואיזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ"

אז ב82 בלבנון,שכבנו בבוץ ליטרלי,לא בבוץ הלבנוני מבחינה פוליטית ,ממש בבוץ הלבנוני שנוצר אחרי הפשרת שלגים,ואתה שוכב במארב לבוש בגדים,מעילים,גאטקס ארוכים וגופיות ארוכות וצעיף וכפפות  וכובע שמגן על האוזניים ולך תסתער עם כל הכבודה הזאת אם יופיע מחבל, ואתה מתפלל שלא יבוא שהמשמרת תיגמר ושתגיע לבסיס ותוריד מעליך את הבוץ ותלך לשתות קפה חם

או השורה  " ברדיו החלפון של הגשש" זו ממש תחושה של בית

,עם מרק חם או שכיבה בעצלתיים בשבת בבוקר שמכוונים רדיו לשעת המערכונים של שבת בבוקר שאני לא יודע אם היא קיימת עדין כי מי שומע רדיו בכלל

ואז בכלל מגיעה השורה שנכנסה כבר לפנתיאון:

" ואני חושב ,הפועל שוב הפסידה ואיזה מסכנים האוהדים",

אריק כתב את השורה הזאת על קבוצתו האהובה ,הפועל תל אביב,אבל כל אוהד כדורגל ,ודאי אוהד כמוני שבעבר אהד את הפועל ירושלים שהדרדרה מדחי לדחי ואנחנו היינו האוהדים המסכנים,שלא יכולים להחליף קבוצה כי אמא וקבוצת כדורגל לא מחליפים (רק שאולי את אמא אי אפשר להחליף אבל לעלות מחורבות קבוצת האם, קבוצה חדשה זה רעיון שגם איינשטיין(משחק מילים,שימו לב) לא חשב עליו וכך נולדה הפועל קטמון מן הסתם

יש שורה בשיר שאריק שר " ואני חושב ,עוד מעט זה עזה,רק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזזאל,סע לאט,סע לאט

מזכיר לגמרי למי ששכח את רצח משפחת ארויו,פיגוע טרור מהראשונים ,ב2 בינואר 71 נזרק רימון יד לתוך המכונית של משפחת ארויו שעברה בסמוך לעיר עזה,2 ילדי המשפחה ,מרק ואביגיל נרצחו,אני אפילו זוכר שלאבא קראו בוב ולאם פריטי,היה זעזוע מאוד גדול בארץ,כי עד אז החשבנו את עצמנו ,כובשים נאורים',עשינו טובה לפלסטינים,הבאנו להם קידמה,נתנו עבודה,רק לא החשבנו עניין פעוט וקל כמו הכיבוש,היינו באופוריה מ טורפת ואביגייל ומארק הקטנים היו קורבנות של הכיבוש,מהראשונים לגמרי,איינשטיין 3 שנים אחכ הזכיר אותם בשירו

נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב,הגשם שוב ניהיה כבד ולא רואים ממטר

מיקי גבריאלוב שאריק גילה במרתף ברחוב המסגר במקום שקראו לו מועדון המסיכה,הלחין את רב השירים באלבום ושלום חנוך תרם את אחד השירים המצמררים שמתכתבים עם רצח ארויו בדיעבד,"ילדים של החיים" (שגם אותו העליתי לפוסט הראשון על איינשטיין)

מותו של אריק איינשטיין תפס אותנו כשזנבה  של פרשת אייל גולן  חומקת מאיתנו,לכתו על הרקע הזה מגדילה את עשיתו ,את אופיו וצניעותו עשרת מונים

מעטים האנשים שאינם ראשי המדינה זוכים לכותרת "מדינת ישראל מרכינה את ראשה" ,והיא הרכינה,בצער עמוק  ונורא קשה להפרד מאיש שנתן כל כך הרבה ודרכו חווינו כל כך הרבה חוויות

לכן מה שנשאר לומר זה רק ,תודה,פשוט תודה