מתוך כתבה של דנה ספקטור
בעמוד האחרון של המוסף של מחר
היא כותבת על מסג' שהיא וחברה שלה הלכו אליו
ומתוך הכתבה אני רוצה לצטט קטע:
- "ופתאום מעמקי המיטה בוקעת אנחה כבדה-עצובה כל כך
שלוקח לי שניה או שתיים כדי לזהות אותה בדיוק
זוהי נשימה לרווחה עם כל חלל הבטן.
כמו בלון שנמאס לו להתנפח ומחליט שעדיף לו בתור סמרטוט רטוב
"מה קרה מאמי? אני נבהלת
הכל בסדר?
זה פשוט היא ממלמלת שלא נגעו בי ככה ממזמן....
אני מסתכלת על הגוף היפייפה הזה על שיער הדבש על בטן מכון הכושר
איך זה יכול להיות
אני חושבת לעצמי
איך???."
וכשקראתי את הכתבה הזאת חשבתי לעצמי כמה דברים:
איך אנחנו רצים לנו כל היום
עובדים ולומדים מגדלים ילדים אלה שעושים גם את זה
איך אנחנו כל הזמן רצים
ולא כל כך שמים לב
שמידי פעם צריך לעצור לרגע
לעשות איזו שהיא הפסקה
לא סתם להכנס למיטה לשים שמיכה מעל הראש ולישון בתקווה להתעורר
ואולי העולם יהיה אחר
הוא לא יהיה
אבל סתם לעצור כדי לטפל בנפש שלנו
בגוף שלנו
ואני לא מציע משהו ספציפי
יש המון דברים
רק שבריצה הזאת שלנו לא חושבים עליהם אפילו
ניקח לדוגמה אותי או את המשפחה שלי
אנחנו כל כך עסוקים בהשרדות כלכלית
בגידול הילדים
בלהעניק להם
לתת להם
לחשוב כל הזמן מה לעשות יותר טוב
ואז קורה פנצ'ר באמצע החיים והולך האוטו
ואני כבר שבוע ומעלה מסתובב בהרגשה שהעולם נחרב
כי אין לי אוטו והחיים עכשיו יהיו קשים יותר
אוקיי
אז יהיו
פאק !
היינו במצב גרוע יותר
אני מתחבר לכתבה המאירה הזאת ממקום של מודעות
או בעצם חוסר מודעות
חוסר מודעות לעובדה שיש חיים מעבר למה שאנחנו מראים
כ"אלה הם חיינו" והכל בסדר
ואנחנו מתפקדים ביום יום
ואנחנו עושים את כל מה שנדרש וצריך
אבל נגיעה אחת רכה
בבטן
פתאום מוציאה מאיתנו את האוויר
ובמקום לתפקד כמכונה אוטומטית מרשימה
אנחנו מקרטעים משהו
כושלים קצת
קראתי היום פוסטים על מחלות ומוות
קראתי היום פוסטים על כמיהה לאהבה
על רצון ליציבות בחיים
על פנטזיות
לחלק התחברתי מאוד
מחלק לקחתי תובנות חדשות
"הצופה" היום אמר לי בתגובה לפוסט האחרון שלי
ואני אומר את זה במילים שלי אם יורשה לי
חביבי הוא אמר לי
אתה מבזבז את הזמן שלך על עגמומיות
על עצב שלא במקומו
קום התנערה
ותמשיך הלאה
קח את הבאסה שלך איתך אם תרצה
אבל תדע שאתה יכול לנפנף אותו
אני -הוא רצה לומר
מעדיף שתנפנף את הבאסה כמה שמהר.
.
אז אני מודה לצופה
ואני לוקח את הבאסה והעגמומיות
מתחת לזרועי
והולך לעבר השקיעה
כשכל הדברים מתחת לידי יהיו כבדים לשאת
אני מניח שאשמוט את הבאסה והעגמומיות בדרך
ואתן להם ליפול על שביל העפר החולי שמוביל לשקיעה
כי אחרי השקיעה יש יום חדש חברים שאליו אני רוצה להגיע נקי
ואולי אתן שיגעו לי בבטן
כדי שתצא ממני אנחת רווחה עמוקה..
נגמר שבוע
הלך האוטו
אבל החיים שלנו כמשפחה ממשיכים והכל בסדר
אמרתי כבר שאתם טובים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
