לא אגלה לאף אחד את אמריקה אם אומר שה"שבעה",היא בעיקר חוויה תרבותית.
לכל עדה ותת עדה יש את מנהגיה כמובן,אבל בגדול זו התכנסות שבה יושבת כל המשפחה במשך 7 ימים ביחד,לאו דווקא מדקדקים מבחינת הילכות השבעה וזה לא באמת הדבר הכי חשוב,אבל המסגרת דומה ובפוסט הזה אתאר את מה שאני חוויתי כמבקר קבוע במשך כל יום מימי השבעה.
ראשית רוצה לומר תודה לכל המנחמים,זה נותן כח.
את ההלווייה קיימנו ביום ראשון בהתחלת השבוע,היה לא קל,המזל היחיד שלא ירד גשם בזמן הלווייה,זוגתי הייתה די מפורקת,כאילו באו לסיומם שנתיים לא קלות בכלל והיא הרשתה לעצמה לפרוק,הפתיעה אותי כמות המלווים שבאו להלווייה,יום ראשון בבוקר,שעה מאוד לא נוחה,אנשים צריכים לצאת מהעבודה או לוותר בכלל ללכת באותו יום והרבה אנשים הגיעו.ברור שהמחווה הייתה פחות למנוח והרבה יותר לילדיו,מהעבודה של זוגתי הגיעה כל המחלקה שהיא עובדת כולל אנשים מסניפים אחרים בארץ שהם בקשרי עבודה איתה,מצד אחד זה לא מובן מאליו,מצד שני אנשים כמו זוגתי שמתייחסים לאנשים אחרים בגובה העיניים,מוכנים להיות בשביל כל אחד ואחת לומר מילה טובה תמיד,בקיצור להיות אדם של נתינה,מקבל בחזרה בגדול וזה מה שהיה.
היה רגע אחד בלווייה שהיה קשה יותר מאחרים,
אחת הנכדות כתבה הספד אותו עמדה להקריא בלוויה,למזלנו היא רצתה חוות דעת מוקדמת ושלחה את ההספד לזוגתי ולכמה אחיות שלה שיביעו דעה וכולן אהבו את הכתוב.
הבעיה שפקקי הבוקר הלא נגמרים ביום ראשון גרמו לה לאחר ללוויה וכך יצא שמי שקראה את ההספד הייתה זוגתי.
בקול חלש כשהיא מאוד מתאפקת לא לבכות היא הצליחה לסיים את ההספד.
שהוא בעצם מחוויותיה של הנכדה עם המנוח,אבל לא הייתה ברירה,כי לא הוכן הספד אחר אבל צלחנו אותו.
תשמעו,שבעה זה לא רק התכנסות לשם חשבון נפש כזה או אחר, או הפסקה מכל פעילות למשך שבעה ימים,בשבעה צריך גם לאכול ולשתות ,לנשנש בין הארוחות כדי להעביר את הזמן וגם להכין פריטים שעליהם מברכים בין התפילות.( על התפילות אכתוב תיכף בנפרד וזו חווייה יש מה לכתוב עליה)
אז יש הוצאה על הקטע הזה וזה לא הוצאה קטנה,יש עדות ותתי עדות שמקבלים תמיכה קהילתית ביושבם שבעה,מביאים לאבלים את כל צרכיהם מבחינת אוכל ושתייה ,עכשיו שאני כותב את זה,אני חושב שיכול להיות שאם היינו מדווחים למועצה של היישוב בו אנחנו גרים שאנחנו באבל, הייתה עולה סוגיית העזרה הקהילתית,אין לי מושג,אבל לא דיווחנו.
מראש החלטנו לממן את המזון ל7 הימים מאותו כסף שהוצאנו לפני ההלוויה מהחשבון המשותף,גיסות וגיסים וחברות בישלו מהפרודוקטים שניקנו אוכל על כל גווניו,כל אחד ואחת עשתה קצת וביחד זה הספיק לכל השבוע לאבלים.
אתמול הייתה סעודת המצווה שאותה הזמנו ממקום של אוכל מוכן באור יהודה(אקומקו,מי שמכיר) והאוכל יספיק גם לסעודת השבת אותה יאכלו כל המשפחות ביחד הערב.
כל משפחה מגיעה מבית גידול אחר שהוא סך הכל של חוויות ילדות וחוויות שצברו בדרך עד הלום.
במשפחה של אישתי נהוג בזמן אבל להתפלל לעילוי נשמתו של המת(לפני 20 שנה הם נהגו כך באבל על האמא) והיה די ברור שינהגו כך באבל על האבא עכשיו.
לצורך תפילה נדרש מניין ומכיון שאנחנו לשמחתנו משפחה גדולה לא הייתה בעיה במציאת 10 גברים מעל גיל 13.
את תפילת השחרית התפללו 2 האחים מתוך השישה(הם 4 בנות ו2 בנים)
בבית כנסת שקרוב לבית ואת תפילות המנחה והערבית קיימנו באוהל האבלים בחציו הפנימי כשהנשים יושבות בצד השני של האוהל.תפילת המנחה מתחילה בשעה 17:00 ונמשכת כ30 דקות אחכ יש חצי שעה הפסקה ואז מתפללים ערבית במשך כחצי שעה נוספת
היה לי ברור שאשתתף בכל התפילות ,תפסתי את זה כחלק מהתמיכה שלי בשבוע הזה במשפחה ובזוגתי,גם אם אני לא מכיר את התפילות מעבר לאמירת הקדיש וביקשתי משני בניי שיהיו בתפילות,הבן החייל במגבלותיו ככזה,לא היה איתנו רב השבוע,אבל כשהגיע לחופש כמובן שבא לתפילות והבן האמצעי השתדל מבחינת הזמנים של העבודה שלו להופיע כמה שיותר וזה היה חשוב לי ולאמא שלו.
הבת הבכורה הפתיעה לטובה כשבילתה באהל האבלים ימים ארוכים וגם בעזרה בבית,זה היה מפגן תמיכה שהיה חשוב לנו.
באחד הימים קצת לפני התפילה גילינו שחסר לנו אדם למניין.התלבטנו מה לעשות,יכולנו ללכת להתפלל בבית הכנסת הקרוב,אבל לא התחשק לאף אחד לעזוב את האהל,
פתאום נכנס לאהל בחור חרדי צעיר,שאל אם מחפשים להשלים מניין וכשאמרנו לו שכן,התחיל באופן טבעי לגמרי לנהל את התפילה.
כשאני כותב את זה עולה לי חיוך כי זו בהחלט הייתה חוויה אחרת.
אני לא אנטי דתי ,אני לא מכיר לעומקם את מנהגי האבל של החרדים אבל ברגע הזה לא ממש הפריע למישהו שהוא"משתלט" על האוהל.
כשהסתיימה תפילת המנחה,כל אחד מאיתנו חשב שיוכל לעשות מה שעשינו ביומיים הראשונים,לעשות קפה,לנשנש משהו וכו' אבל הבחור לא נראה כאילו הוא מתכוון לעשות איזושהי הפסקה והוא ביקש מאיתנו להתכנס בחזרה והחל לדרוש דרשה.
אני רוצה לומר שוב שמנהגי הדת רחוקים ממני,לומר את האמת לא הכרתי את המנהג שמי שמנהל את התפילה דורש דרשה בנושא מסויים,אני זוכר כמובן שאצל אנשים דתיים(וגיסי כזה) בזמן העליה לתורה מישהו נושא דרשה אבל לא ידעתי שנושאים דרשה בין התפילות גם בבתי אבלים.
זרמנו עם העניין.
האמת הבחור היה כריזמתי,הבין מן הסתם שעומדים לפניו אנשים שחלקם חילונים כגמורים כמוני והרביץ תורה.
תשמעו,זה היה מעניין אבל הייתה לבחור מטרה מאוד ברורה בסיטואציה הזאת,בעצם בכל סיטואציה בה נפגשים חילונים וחרדים,לחרדים יש מטרה גם אם הם לא מצהירים עליה בבואם.
אפשר לסכם את כל הנאמר בכמה מילים,אם תתפללו להשם כל יום,אם תשמרו על המצוות ותשמרו שבת חייכם ישתנו.בדוק.
עכשיו עם כל זה שהאמירות נחמדות ודברי התורה נאמרים וגורמים לך לחשוב על הנאמר,הנסיון לייתר את אמונתנו החילונית הוא כל כך שקוף,לעיתים מתנשא ואני לא מדבר כבר על הגזענות ועל הדרת הנשים שנשמע לאורך כל הדרשה ,כלומר כאתנחתא בין התפילות זה חביב ונחמד,זו חווייה אחרת שצריך לקחת בערבון מאוד מוגבל אבל במסגרת השבעה זה בסדר לתת לה מקום.
מודה שמכיון שראינו את החסרונות היה לנו רצון לשמוע עוד ולמחרת צלצלנו לבחור ואמרנו שנשמח לראותו שוב בתפילה והוא הגיע עם חבר,חרדי גם הוא,אגב שני הבחורים הם חרדים מזרחיים.
הפעם העבודה התחלקה בין שניהם,החרדי הותיק ניהל את התפילה וזה החדש דרש את הדרשה.
ביום הראשון עסקה הדרשה בהבנה של מהו פירוש הפתגם "ואהבת לרעך כמוך" ובנקיון ובהוצאת הפרופוגנדה למען שמירת שבת ושאר המצוות היה מאוד מעניין.
החרדי השני נשא דרשה שעיקרה הייתה להראות כמה האל הוא גדול וכל יכול וכמה כדאי לנו לחזור בתשובה.
הדרשה הייתה אגרסיבית לטעמי ובלטה בה בעיקר המקום שמקבלת האשה ,לכאורה מגדילים את תרומתה וחשיבותה בתפיסה החרדית אבל בפועל היא תומכת לחימה,כמו שמכנים בתותחנים את הלוחמים הפשוטים 'גיזרים'
הם מרימים את הפצצות מהאדמה עליה הם מונחות לתותח,מטעינים את הפגז,רצים ריצת כבל ועושים עבודות שחורות לכאורה,אבל בלעדיהם זה בלתי אפשרי.
כל אשה בעיניהם,היא גיזרית,תומכת לחימה ומחכה בבית עם אוכל (מוכן כמובן)לבעל שיחזור מתלמוד התורה כי היא לדבריהם מעדיפה אותו תלמיד חכם.
אז סליחה ,אם זה ככה אני מעדיף להיות אדם חילוני שמשתדל לעשות טוב בעולם ואני שותף שווה זכויות וחובות לזוגתי.
אני סיימתי,תיהיו טובים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
