שמעתי את השיר המופלא הזה באחת התוכניות של בית הספר למוזיקה ששודרה השנה ופשטות המילים כישפה אותי.
אני חוגג היום 13 שנה לבלוג שלי !
אני לא רוצה לעייף את חבריי וקוראיי בקלישאות מיותרות ,אבל הבלוג לא היה יכול להתקיים ללא התמיכה והעידוד שלכם
אני מודה לכל אחת ואחד שליווה אותי בתהליך.
אני רוצה להודות ליריב לאילנה ולמריאט ולקוות שישרא ימשיך להתקיים למרות הכל.
לא פשוט לכתוב ברציפות 13 שנה,תקופת חיים שהיה בה הכל.
התחלתי לכתוב שבתי הגדולה הייתה בת 9,בני החייל בן 7 וחצי והצעיר בן 5,חוויות של הורה לילדים צעירים,התחלפו בחוויות של הורה לילדים שמגיעים לגיל ההתבגרות ואחכ לצבא
הייתה תקופה של כ7 חודשים ששני הילדים הבוגרים היו יחד בצבא ואז ללוות אותם בתהליך הזה.
עוד חצי שנה הבן החייל משתחרר וגם הוא יצא אל המרחבים הגדולים ואז הצעיר יתגייס ושוב נחזור לצבא ולתהליכים שבו שסופם 3 שנים אחכ,מקווה להיות כאן כדי לתארם:-)
אני כותב 13 שנה על משפחתי לעיתים יותר,בשנים האחרונות פחות ואני יכול לומר בפה מלא שאין תחליף למשפחתיות,לחברות לתמיכה ולאהבה.
זה העוגן והחוזקות לכל מה שאני עושה בחיי.
בלי סטאטיסטיקה לסיום הרי אי אפשר:
כתבתי כ3900 פוסטים (אם לדייק הפוסט הזה הוא ה3898)
יש לי כ 399,000 כניסות לבלוג
הבלוג נמצא כבר כמה שנים ברשימת הבלוגים הפעילים בעשיריה הראשונה
יש לי מספר רב של מינויים,אני בטוח שחלקם כבר לא פעילים ולכן אני לא רוצה לחטוא ולנקוב במספר סתמי
שוב אני מודה לכל אחת ואחד שהגיב כאן מאז ה31 למאי 2003 וודאי לותיקים ביותר שממשיכים עדיין ללוות אותי
אז אתמול בערב קיבלתי סוף כל סוף את מכשירי השמיעה.כשאני או ר קיבלתי,זו לא בדיוק מתנה,זה רכש יקר גם אחרי ההנחה של קופת החולים.
לקצר סיפור אומר למי שאינו יודע שנפגעתי באוזניים במלחמת יום כיפור,הייתי צעיר כאמור וזה פחות הטריד אותי אז ובמשך השנים שחלפו הייתה ירידה בשמיעה שהחריפה בשנתיים האחרונות.
בחודשיים האחרונים נוסף הטינטון שהציק לי והביא אותי לנסות לשךר את איכות חיי.
אז צריך להתרגל לעובדה שתקועה לי אוזנייה קטנה באוזן וצריך להתרגל לרחשים שלא שמעתי אבל כבר יש שיפור. לפחות אני מבין את כל מה שנאמר לי ואני לא צריך לבקש שיחזרו על מה שנאמר. וזו הייתה טירדה לא קטנה.
יום שישי אחר הצהריים,ריח אחר,רוגע,הילדה בעבודה ,הבן בצבא,סוגר שבת, קשה להתרגל שהילדים לא בבית
פעם יום שישי היה יום שרוב הזמן היה מתנהל בחוץ.
בירושלים המנהג בשנות השמונים היה ,חומוס או מסעדת שוק כמו עזורה או רחמו ואחכ סרט בסינמטק ואז יוצאים לירושלים שמקבלת את השבת ב5 בערב ומקווים להספיק את האוטובוס האחרון לבית הכרם.
בתל אביב בשנות התשעים זה היה חומוס במרכז החומוס האסלי ליד גן תמר ביפו ואז כל החבורה הייתה עוברת לקפה תמר בשינקין ובסביבות 5-6 בערב הולכים לאורך רחוב אחד העם עד הבית בשביל להפגש בערב ב"שופטים"המיתולוגי.
אני לא מתגעגע לימים האלה למרות הנוסטלגיה לכאורה ולמרות שהיו רגעים יפים אבל היום אני מבין בדיעבד שהחסרונות עלו על היתרונות ובאמת אין תחליף לבית משפחה וילדים.
זה פוסט געגוע בעקבות שיחה עם הבן בצבא,מדהים אותי בכל פעם כשאני מדבר איתו השוני הגדול בין החייל שאני הייתי לבינו ואני מקווה שברור לכם שהוא עולה עלי ודאי כחייל עשרת מונים:-)
יום שישי,תיכף נכנסת שבת,עוד 4 ימים חוגגים בר מצווה,הפוסט החגיגי כתוב,השטיח האדום צוחצח ,הרקדניות מתאמנות והתזמורת מוכנה.תבואו ,יהיה כיף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
