א. חיתן אתמול בערב את בתו הבכורה. א. הוא חבר ילדות שחברותנו הולכת אחורה הרבה מאוד שנים וכוללת חויות מבית הספר היסודי ,התיכון,הגרעין למרום גולן ועד היום,בערך 50 ומשהו שנות חברות.

לכן היה ברור שכשא. וזוגתו ר.מחתנים את בתם הבכורה נבוא לשמוח בשמחתם בקצווי ארץ אם צריך.

אז למזלנו לקצווי ארץ לא היינו צריכים להגיע אבל אם הייתה מצורפת להזמנה המלצה לאימוני כושר לפני ,יכול בהחלט להיות שהייתי מתלבש אחרת,נועל נעליים נוחות יותר ולא את "נעלי השבת והחגיגות" שלי שהן בעליל פחות נוחות להליכה אבל מי ידע?

צריך אגב מייד לומר שהחתונה הייתה שמחה ,כללה הרבה מאוד אנשים צעירים חברים של החתן והכלה,מוזיקה מצויינת ולא מחרישה את האוזניים ואוכל מגוון אבל לכל זה עוד אחזור.

המקום שבו הזוג נישא נקרא ,עץ הדומים' והוא יושב על כביש 443 בפניה לנאות קדומים קרוב לעיר מודיעין

בעיה ראשונה שכשיורדים מ443 אחרי כמה מאות מטרים עולים על כביש עפר לא סלול ונוסעים כמה קמ' על מהמורות,אבנים ועוד כהנה וכהנה,קצת הזכיר לי את המסע שעשינו  לבסיס במעלה עקרבים שהבת הגדולה שהתה שם במסגרת הצבא.

בסוף מגיעים לחניה מסודרת ואז במרחק של כ50 מטר רואים את מקום החתונה אליה יורדים  בצורה די תלולה. (בגילינו כשיורדים בירידה חושבים מייד גם על העליה בחזרה)

 אבל בדרך נתקלנו ברכב חשמלי,טוקטוק אם תרצו ,שמסתבר שנועד לשנע את האורחים המתקשים להגיע לכל אתרי החתונה והיו מסתבר כמה כאלה.

האתר הראשון הוא אתר קבלת הפנים,שם נמצא הבופה,הכל תחת כיפת השמיים אגב,מאווררים גדולים פעלו בנקודות מפתח ודוכני אוכל  פעלו מסביב לרחבה שם התכנסו כל החוגגים

פגשתי אנשים  שלא ראיתי שנים רבות,ביניהם הדוד והדודה של אבי הכלה ,בשלב מסויים אחרי הצבא התעסקנו הוא ואני בצילום סטילס והדוד והדודה היו נאיבים דיים להפקיד בידינו את צילומי הסטילס של החתונה שלהם.

לא זוכר מה קרה אבל צילומים לא הצלחנו להפיק מהמצלמות שלנו, או שהפקנו והם היו כל כך גרועים שאו שאנחנו השמדנו או שהזוג הצעיר אז השמיד כל זכר לבושה. כך או כך אומנם עברו איזה 40 שנה אבל ויתרתי על לגשת אליהם ולהזכיר להם את הטראומה:-)

לחתונה הוזמנו מבחר מצומצם מחברי הגרעין שלנו וכך היינו יכולים לחלוק שולחן משותף. למרות מה שהיה כתוב בהזמנה על לוחות הזמנים של החתונה,החופה התעכבה , לצורך החופה היינו צריכים להדרדר במורד ההר עוד ק'מ אל משטח של כסאות מכוסות בכריות עם במה מוגבהת כמו באמפיתיאטרון שם התחתן הזוג.

(בדרך לשם הרגשתי שאני קצת במסע צבאי והודעתי למי שהיה מסביבי שאת החזרה למשטח העליון אני עושה בטוקטוק גם אם אצטרך להלחם על מקום.)

ואגב היה רק טוקטוק אחד ודי הרבה מבוגרים.

התיישבנו באמפי ורב שנראה בן 14 התחיל לחתן את הזוג,מזל שזה לא היה ארוך וככה התארגנו לעליה חזרה למשטח אחר בו  היו שולחנות ממוספרים שם אכלנו את ארוחת החתונה המסורתית.

ברור שתפסתי טוקטוק למעלה ומכולם שכנתי לטוקטוק הייתה אם החתן ,באמצע הדרך שאלתי אותה מי בחר את האתר לחתונה והיא אוחזת כוס יין בידה האחת וביד השניה נאחזת שלא תעוף מהטוקטוק מילמלה משהו על זה שצעירים היום לא שואלים את הוריהם איפה לעשות את החתונה.

הגענו למשטח הבא ,שטח הסעודה ,שוב מסביב עמדו דוכני אוכל ואנחנו עברנו מדוכן לדוכן לבחור את מה שרצינו לאכול והיה מכל טוב גם לקרניבורים גם לטבעונים וגם לצמחונים.

בשלב האוכל לא נשמעה בכלל מוזיקה ויכולנו לאכול ולשוחח בנחת

ורק אחרי שעה ארוכה  התחילה מוזיקה וריקודים שהיו במשטח קצת מרוחק מהמשטח הקודם וממש לא הפריע למי שרצה להמשיך לשבת ולשוחח.

אנחנו החבר'ה של הגרעין עברנו לדוכן השתיה החמה ושוחחנו לנו בנחת למרות מאמציו של א,חברינו לסחוב אותנו לריקודים,מייד הבהרנו שטוב לנו ונוח וזה אחלה לשמוע את מוזיקה מהמרחק הזה ולהמות מהשמחה של מי שרצה שמחה אקטיבית.

 התלבשתי אגב מאוד נאה,חולצת לבנה מכופתרת עם שרוול ארוך (ההנחה הייתה שניהיה באולם עם מזגן מקפיא),מכנסי ג'ינס חדשים עם חגורה תואמת לנעליים החומות ועל החולצה ווסט שחור,החמיאו לי על הלבוש ועל הירידה במשקל,אלה שלא ראו אותי הרבה זמן. והייתי נאה למראה.

ביום שלישי בא אגב אנחנו מוזמנים לבר מצווה של אלפיון עליון,יש דרס קוד לא תאמינו ואני אכתוב כמובן על הארוע.

אגב בבר היו צייסרים לכל דיכפין ואני שלא שתיתי סוג כזה של שתיה מעודי החלטתי לנסות לשתות,הצייסר או לכוס הקטנה שבתוכה היה המשקה נקרא ואן גוך ואין לי שום מושג מה הרכבו. 

כמצופה ממני שתיתי באחת את המשקה,טעמו היה מוזר ולא הצלחתי לקבוע מה היה בתוכו .לא עשה לי כלום כי שתיתי כוסית אחת אבל זוגתי שתחייה לא לקחה סיכון ונהגה בחזרה הבייתה :-)

ברור שלחניה היכן שעמד האוטו הגענו בטוקטוק.

בלי קשר:

אחר הצהריים אני נוסע למשחק של קטמון בירושלים,החזיקו נא אצבעות לנצחוננו.

בני הצעיר חזר מפולין

בני החייל שעבר מגזרת ג'נין למשמר הנגב בא לחופש וטרם הספיקותי לראות אותו כמו שטרם הספיקותי לשמוע חוויות מהצעיר מפולין

נקווה שהערב נשלים פערים.

מה שכן יש לי ערימה מטורפת של כביסה.

אני סיימתי,תיהיו טובים

לא הייתה קרבה גדולה ביני לבין אבא שלי כשאחותי ואני היינו ילדים

הוא לא זכור לי כאיש מחבק או חם במיוחד,לא כלפי בכל אופן.

אמא הייתה הרבה יותר חמה ומחבקת ממנו,את זה אני  כן זוכר ממרחק השנים,

לכן כשבקבוצת הוואטס אפ של קבוצתי האהובה הפועל קטמון ירושלים ביקשו שכל אחד יספר איך התחילה  ההתענינות שלו

בקבוצה המקורית,לכולם היה דבר אחד משותף כילדים

אבא לקח אותם כילדים לראות משחק כדורגל.

גם אותי אבא לקח,אני חושב שהתחלתי לראות כדורגל שהייתי בן 8 או 9,גרנו בטלביה והמגרש של הפועל ירושלים היה ברח' רחל אימנו 16 במושבה הגרמנית (זה לא שיש לי כזה זכרון טוב לכתובות היסטוריות,יש פשוט פורום אוהדים בשם הזה ולא הוא לא פורום שמחבב אותנו את קטמון)

מן הסתם מהבית למגרש  המרחק היה רבע שעה ברגל.

אחכ עברנו דירה לבית הכרם ואז המרחק למגרש התארך מן הסתם כי בית הכרם שוכנת בצד השני של העיר ואני בשום אופן לא מצליח לזכור איך הגענו בשבתות למגרש

אבל זה לא העיקר,העיקר הוא שמאז הפרוייקט החביב הזה בקבוצת הוואטס אפ אני שובר את הראש בנסיון להזכר,מה גרם לאבא לקחת אותי למשחקי כדורגל

כלומר לא היינו קרובים,הוא עבד רב היום והיה מגיע  בערב הבייתה (אחכ כשהפך להיות אדריכל עצמאי היה מגיע בצהריים ישן שנת צהריים וחוזר למשרד עד הערב)

הוא היה מהיר חימה,לא אהב שאנחנו מרעישים או משתוללים וכשעשינו את זה למרות בקשותיו,גם חטפנו

לכן למרות שאני בטוח שבדרכו הוא אהב אותי והכל ,אני לא מצליח להבין למה בחר להתחיל ללכת איתי לכדורגל,הרי מעבר לשיחות על המשחק עצמו ומה שמסביב לא היו לנו נושאי שיחה

מעבר לכאלה שהוא יזם כמובן מידי פעם בעיקר על לימודים וכישלוני בהם ואז זה הוביל לכעסים ולכיוצא בהללו:-)

אבל במשך כמה שנים מגיל 8,9 כאמור לפחות עד גיל 12,13 הלכנו יחד למשחקים,שהזכרון הכי חזק שיש לי חוץ מהמשחקים עצמם,זה על עצם הכניסה למגרש.

היו ברזלים שסימנו את השביל לדלת הכניסה,ואחרי שרכשת כרטיס מהחור שבקיר,פנית לשביל הזה כדי להכנס למגרש

לאורך הברזלים האלה תמיד עמדו ילדים,בערך בגילי וביקשו מאנשים מבוגרים שהגיעו לבד שיכניסו אותם איתם,כי אז ילד לא היה חייב בכרטיס אבל  היה חייב להתלוות לצופה מבוגר שיכניס אותו.

אני זוכר איך הילדים היו פונים למבוגרים בתואר ומבקשים" תכניס אותי,תכניס אותי" וכבר אז נחמץ לי הלב אבל מה יכולתי לעשות?

ההליכה למשחק שהתחילה שאני והוא הולכים,הלכה  והתרחבה במשך הזמן וכללה לפחות עוד 2 או 3 גברים נוספים על ילדיהם

אני לא זוכר שהייתה לי אינטרקציה מיוחדת עם ילדי החברים אבל לאבא הייתה חברה לשיחה,לפיצוח גרעינים ביחד וברור שהוא נהנה בחברתם.

יכול להיות מאוד שאימי החכמה חשבה שטוב שיבלה איתי לבד,סוג של זמן איכות אבא-בן ואני מודה שזה משהו למשל שעבר ממנו אלי ובתקופה מסויימת

הצעתי לילדיי ושניים מהם גם נענו ללכת איתי למשחקי כדורגל.

זה נפסק,לא כל כך בגללי אגב ,אלא בעיקר בגלל עיסוקיהם שלהם

וכשחשבתי על זה,אני חושב שלי בזמני לא היו הרבה אלטרנטיבות בזמן הפנוי,לא הייתה טלויזיה ולא פלאפונים שהעסיקו אותנו

ולהם יש והרבה ויכול להיות שהם העדיפו ללכת לעיסוקיהם ולהניח לי בעיסוקי,חוץ מזה אני אבא שונה לגמרי מאבא שלי

אני מחבק ,חם ומראה אהבה אבל לא בזה  עסקינן.

היחסים בינינו נשארו כפי שתארתי עד שאמא נפטרה ב69 ואז עד שהלכתי לצבא באוגוסט 71 ,עשיתי  בעיקר כלום אחד גדול בלי שמישהו שם לב אלי

כלומר סבתא ניסתה אבל התגוררה בתל אביב,אבא התעסק בהשרדות ואני השתדלתי שלא ישימו לב אלי אבל את זה כבר סיפרתי.

אחרי מלחמת יום כיפור היחסים התחממו,הייתי סוג של גיבור מלחמה בעיניו,הוא אפילו שלח לי סיגריות בחבילות ששלח לי לצבא

אבל היחסים חזרו לסורם כשחזרתי ממרום גולן לירושלים

לא הייתה לי בגרות,פחדתי לחזור ללמוד כי פחדתי פחד מוות מכשלון ועוד יותר מהתווית הזאת של הלא יוצלח ואני מזכיר שרק אחרי שנישאתי ונולדה בתי הבכורה וכשהיא אובחנה בכיתה א' כבעלת הפרעת קשב וריכוז ,רק אז התחבר לי הפאזל ונפלו ביחד כל האסימונים.

וכשאופציית הלימודים לכאורה סגורה צריך להתחיל לחפש עבודה

אבא לא אהב בלשון המעטה את הגישה שלי לחיפוש עבודה  והעביר ביקורת כהרגלו ואני כדי לצמצם את הביקורת ,השתדלתי לא להתקל בו

גרתי ביחידת דיור  מתחת לבית עם כניסה נפרדת והיו יכולים לעבור כמה ימים עד שהיינו נתקלים אחד בשני.

עד שנישאתי ונולדו לי ילדיי כמאמר השיר,לא דיברנו יותר מידי על ענינים אישיים ועניין הכדורגל שהלכנו אליו ביחד נשאר חוויה רחוקה 

ביום שישי בשבוע הבא נעלה לבית העלמין לציין 16 שנה ללכתו מאיתנו,ליד קברו נתאסף כל ילדיו,6 במספר כולל אחותי שהגיעה מניו יורק

וכבר כמה ימים שאני שובר את הראש בשאלה מה גרם לו לקחת אותי למשחקי כדורגל ואם כבר ,איזה מזל שזה היה למשחקים של הפועל ירושלים ולא של בית"ר.

אני סיימתי,תיהיו טובים

אתם מכירים את זה  שאתם מכירים שיר,חושבים שהוא לא רע

אבל לא הייתם עוצרים במיוחד להקשיב אם המבצע המקורי של השיר שזכויותיו רבות והוא שר נהדר וכיוצא בהללו היה מבצע אותו בפעם האלף

נכון?

אז הנה אני בבית,מטגן שניצלים (כי הילד הצעיר חוזר מפולין באשמורת הבוקר הראשונה וודאי יהיה רעב)

הטלויזיה פתוחה על ערוץ 24 באקראי

ופתאום אני שומע ביצוע מופלא של שיר מכוכב נולד אנלאיודעאיזה מספר שמשודר בערוץ 24

אני עוזב את השניצלים (מכבה את הגז  בארור ! )

ויושב מרותק למסך ומגביר את הקול של הטלויזיה כי אני לבד בבית ואפשר:-)

אז לזמרת קוראים בת נטף ולשיר מרי לו.

בחייאת דינקום,תקשיבו,זמרת ע נ ק י ת

והנה המילים של השיר:

תמיד אותו חלום,
חלום בשם מרי לו

אז איפה את היום,
אמרי לי, מרי לו,

רודפת אחרי הרוח,
נזרקת כמו בלון נפוח,

עכשיו אני כבר לא בטוח
שהיית שלי.

טובלים באי ירוק,
ירוק בים, מרי לו

מן זיכרון רחוק,
מתוק וחם, מרי לו

היינו ילדים של שמש,
ורוח מלטפת חרש,

טיפסנו על עצי הרגש
כמו פרחי הבר.

כמו בובה על חוט היא מסתובבת
על סוסי זהב היא שוב רוכבת

פעם היא אולי תהיה כוכבת, מרי לו

מול אורות כוזבים היא מתפרפרת
במקום רחוק היא שוב זוהרת

פעם היא אולי תהיה אחרת, מרי לו

תמיד אותו חלום,
חלום בשם מרי לו

אז איפה את היום,
אמרי לי, מרי לו

צוללת ועולה במים,
רצית לשחות עד השמיים,

אולי הגעת לשם בינתיים
מרי לו שלי.

כמו בובה על חוט...

מילים  (ראיתי טובים יותר ממפרי עטה ) מירית שם אור

לחן (גאוני אם מותר לי): צביקה פיק

תהנו