השבוע כתבתי 2 פוסטים בלבד וביננו הפוסט השני על נצחונה של הפועל אזור היה די סתמי
וסקרן אותי אם למרות שכתבתי רק 2 פוסטים שששניהם היו עם תגובות ספורות וגם כניסות מרובות לבלוג לא היו, אם אשאר בטבלת הפעילים השבוע למרות הכל,
אמרתי כבר בריש גלי שחשוב לי להיות שם בטבלה הזאת ומצד שני הייתי הראשון לשמוח שהיו מורידים אותה ומעלימים אותה
אני יודע סתירה,מצחיק אותי שגם השבוע למרות שלא כתבתי אני נמצא שם באמצע,לא קרוב לצמרת,בחלק האחורי וכבר אמרתי מה קורה בחלקים האחוריים של מקומות,כל המגניבים יושבים שם
אז אני לא ממש מחשיב את עצמי מגניב,ודאי לא בגילי המתקדם
אבל אתם יודעים מה ,לא איכפת לי להחשב למגניב בטבלה הזאת (בתנאי שלא עושים הרבה רעש)אני נמצא בה באותם מקומות חודשים על חודשים
אבל לא לצורך זה התכנסנו (לאיזה צורך התכנסנו אגב?)
האמת שפוסט השבת הזה יזרום חופשי, יש לי הרבה על מה לכתוב כי כמעט כל יום השבוע ניסיתי ולא הלך לי ומצד שני אני תקוע
אני גם מרגיש תקוע בטוויטר אבל שם זה אחרת ועוד נגיע לשם
השבוע בעיקר הרגשתי שבגלל שאני חושש מבירוקרטיה אני מפספס משהו במידע שאני מקבל בקשר לזכויותי
ונורא התבאסתי
למשל התברר לי ששתי התרופות המרכזיות שאני לוקח הן מחוץ לסל הבריאות,עד לאותו יום בשבוע שעבר חשבתי שהתרופה היקרה שאני לוקח היא בתוך הסל,אבל אז התברר לי שהיא מחוצה לו
דיברתי עם הראל חברת הביטוח שיש לי שם ביטוח בריאות והם קודם כל שלחו טפסים.
ואמרתי לעצמי שאני חייב להתגבר על העניין הזה ,שהמוח שלי נחסם בכל פעם שעלי למלא טפסים ולהביא אישורים
משום מה אני ישר חושב שלמה שיתנו לי אישורים,שאולי ידרשו עליהם כסף וכו' ואני חייב לרדת מכל הקטעים האלה
תרופה אחת מהשתיים אני לוקח כבר שנה בערך,תרופה שניה התחלתי החודש וכל כסף שיוחזר לי יהיה ברכה !
גם בעבודה הנהדרת שלי אמר לי יו"ר הועד שאביא את רשימת התרופות שאני לוקח והם יתנו לי עוד כסף ,כשאמרתי לו שהם כבר נתנו,אמר בסדר,ניתן שוב לא קרה כלום,הארגון לא יפשוט רגל וזה מחמם לב.
אחכ דיברתי עם יועץ לעניני מחלות ראומטיות בעמותה שנקראת ,עמותת ענבר' שמסייעת לאנשים כמוני בין השאר לדעת את הזכויות שלהם
והוא אמר חביבי,לך לביטוח לאומי,מגיעה לך קצבת נכות וקצבת ניידות חד וחלק
לך תתחיל את התהליך,הטפסים שלקחתי מביטוח לאומי שוכבים אצלי בבית מעל חצי שנה כי אני מפחד להתחיל להתעסק איתם,חושש שאולי הרופא לא ירצה למלא את הטופס ועוד פחדים כאלה ואחרים בשעה שא ניפיזית לא יכול ללכת ! כבר 10 חודשים
כלומר אני יכול ללכת בבית,אבל אני לא יכול ללכת יותר מ20 מטר,הפצע עדיין לא נסגר והרגל כואבת
למכולת מרחק 50 מטר מהבית אני נוסע באוטו,אתם מבינים
אז זו ההחלטה שעשיתי השבוע ואני מתכוון לעמוד בה
אתם יודעים שאני בטוויטר,השבוע היו לי מחשבות פרישה משם,אבל אני לא אדם שמכריז על פרישה משום מקום אגב ,כי מה יקרה אם ארצה לחזור? איזה פרצוף יהיה לי?
אני תמיד אומר לאנשים שרוצים לסגור את הבלוג או לסגור יוזר בטוויטר או דף בפייסבוק,עזבו הצהרות,אתם במשבר כתיבה,נמאס לכם,תתאיידו,תוציאו הודעה קטנה שאתם לוקחים חופש ,שאתם לא כותבים כי נתקעתם כדי לא להדאיג את החברים ותחזרו מתי שבא לכם.
למה צריך להכריז על פרישה, לכתוב פוסט פרידה , לקבל המון תגובות מאנשים שיגידו : לא, אל תעזוב אתה תחסר כאן,אתה תוספת חשובה ועוד כהנה וכהנה
ואחרי יומיים שהאצבעות מדגדגות אתה זוחל בחזרה כי חסר לך אהבה או חסר לך חיבוק ,וברור שכאן במאגר החיבוקים ואהבה איפה שלא שופטים אותך יקבלו אותך בזרועות פתוחות אבל יהיו כאלה שיעקמו את האף ויאמרו : מה זה,הוא אמר שהוא הולך,אז מה זה התרגיל הזה?
אתמול היה לי בטוויטר יום מאוד פורה ,הצטרפו אלי במשך כמה שעות 7-8 עוקבים חדשים ואף אחד לא אינפל אותי.
אתם יודעים כמה זה מעליב שמאנפלים אותך,(מפסיקים לעקוב יעני)
יש כמה סוגי אנשים בטוויטר בהקשר הזה
יש כאלה שאומרים אני עוקב אחרי מי שמוצא חן בעיני בלי קשר לעובדה אם הוא עוקב אחרי או לא
ויש בזאנר הספציפי הזה שמגדילים לעשות ואם מישהו מאנפל אותם הם לא מאנפלים אוטומטית,אם הוא צייצן על ומעניין הם ישארו עוקבים שלו למרות הכל.
בעיני זה בלתי נסבל
יש כאלה שהם במעמד על סלבריטי טווייטרס ,אלה בעיקר מצחיקים אותי ואני לא מדבר על סלבס סלבס דוגמת אביב גפן או ג'ודי ניר מוזס שלום
תעקוב אחריהם,בסבבה,סתם בשביל רכילות ותחושה שאתה עוקב אחרי חשובים,אבל אל תתלה תקוות ,רבים מהם אפילו לא מגיבים בחזרה אם צייצת אליהם.
אני מדבר על אושיות טוויטר,כאלה שקנו להם מעמד על בפיד בגלל נגיד היותם ותיקים ועוזרים לחדשים וכו'
ויש ביניהם אחלה אנשים אבל יש ביניהם פלצנים ועליהם אני רוצה לדבר
יש להם נגיד 1000 עוקבים והם עוקבים אחרי 200 נבחרים בפינצטה ,עלק הם ייחודיים,השמש זורחת להם מהתחת והם בוחרים אחרי מי הם עוקבים בלי קשר לכמה עוקקבים יש להם
הכי הורג אותי בהקשר שלהם שיש עוד אנשים שמאפאפים להם (כלומר מהללים אותם אומרים כמה הם יחודיים וכמה כדאי לעקוב אחריהם כשברור שהם לא יעקבו בחזרה)
בכלל יש בטוויטר גישה בעיקר אצל ותיקים שהם ראויים להיות מאופאפים ונורא טבעי להם שבעקבות האיפאוף ייצטרפו אליהם מיידית עוקבים חדשים.
והם יקחו את הזמן שלהם יבדקו האם מי שהתחיל לעקוב ראוי ואם הוא צייצן טוב ואז גם הם יואילו לעקוב
אתם ודאי מתארים לעצמכם שאני עם הקשב הקצר שלי לא נמנה על הקבוצה הזאת
אני גורס שאם אני עוקב אחרי מישהו אני רוצה שהוא יעקב אחרי,ומיידית
אני מגלה מישהו שאני מחליט לעקוב אחריו, קודם כל אני בודק מה היחס בין עוקבים לנעקבים,אם היחס גדול אני מתאייד ,אם היחס הוא בערך שווה בשווה ולמועמד שלי אין הרבה עוקבים אני עוקב אחריו
רצוי גם להודיע למועמד משהו בנוסך,הצטרפתי,מוזמן לבלוגי,סתם סתם אני צוחק
אבל אני לא מתבייש לכתוב למשל :הצטרפתי מוזמן לעקוב או משהו כזה
אם אני מצטרף לעקוב אחרי מישהו ובמשך שעה במשך היום או לילה במשך הלילה הוא לא הצטרף אני מאנפל מיידית.
יש בעיה לאנפל אם ראית שלמועמד יש 399 עוקבים ואתה "עושה טובה" והופך לעוקב ה400 וגם אומר לו שהפכת להיות כזה והוא לא עוקב בחזרה למרות הרמז העבה
מה עכשיו? אתה העוקב ה400 שלו ,תלך תקלקל לו את הסטאטיסטיקה?,אז אני מצאתי פתרון ואני מחכה שיתאספו עוד עוקבים ואם הוא נאמר מגיע ל406 ועדיין לא עקב חזרה אז אני מאנפל
אני גורס שאני ראוי ויש לי מה לומר ואם אני עוקב אחרי מישהו ראוי שהוא יעקב אחרי,נקודה
בלי פילוסופיות טוויטר,בלי חארטות ובלי כלום,אני עוקב אחריך אתה אחרי ,מי שמאנפל אותי גם אם הוא ראש הממשלה והוא הכי מעניין בעולם אני מאנפל אותו מיידית,אין שום הנחות בעניין הזה
הטוויטר הוא עסק שצריך להיות מוכן בו לקרב
זה לא כמו בבלוג,שם אתה אומר משהו שלא מוצא חן בעיני מישהו,אתה מאונפל,בבלוג לא מסירים מנוי ממך אם משהו לא מצא חן בעיני מישהו,לא מיידית בכל אופן
השבוע ראיתי שיש מישהו שמתייחס לא יפה לנשים בפיד,מדבר בגסות,לעיתים
מקלל,בהתחלה חשבתי שזה ההומור שלו ולא רציתי להעיר ,כי אתה מתערב במשהו שלא שייך לך וברור שהבחור יאנפל אותך ואתה לא רוצה לאבד אנשים
אתה לא רוצה שיאנפלו אותך,אתה רוצה להיות אהוב ומחובק כמו בבלוג,הפלטפורמות אולי שונות אבל הרצון לחיבוק ואהבה משותף לכל מקום
ואז ראיתי שהבחור מקלל חברה קרובה שלי מהטוויטר ולא יכולתי להתאפק ויצאתי עליו,אומנם מנומס ותרבותי ככל יכולתי ,אבל עדיין יצאתי עליו ועדיין הבחור הבין שהוא נתפס וישר אינפל אותי.
טוב כמובן שהרגשתי קצת כמו אביר על הסוס הלבן שהקריב חלק מעצמו לטובת אהובתו
אבל שמחתי שעשיתי את זה
לא יכולתי לשתוק ונכון שעבר לי בראש שאם אגיב לבחור הוא יאנפל אותי אבל מבחינתי לא הייתה ברירה
והנה אתמול הצטרפו אלי 7-8 עוקבים חדשים וגם הפרשה הזאת נחשפה והיה רעש בפיד וכולם באו לחבק אותי לומר לי מילים טובות ולהאכיל בחציר משובח את סוסי
אני רוצה למרות שהפוסט הזה התארך ורובו טוויטר להתייחס לעוד דבר בטוויטר שמאוד מפריע לי:
יש תחושה לפחות בפיד שאני נמצא שכל הזמן אתה חייב להיות בענינים,יש סוג של צחוקים ודאחקות שאם אתה רוצה להשאר בחבר'ה אתה צריך להיות שותף כל הזמן למה שקורה
וזה מעייף
ראשית לכל אדם סוג הומור אחר,שנית מה לעשות ואני לא יכול להמציא בכל רגע ורגע תובנות לכתוב עליהן
או מישהו מעלה מימ (מימ זה נושא שמתבטא בשורה אחת וכולם צריכים לכתוב וריאציה שלו בצורה ייחודיות למשל המשפט מהשיר של סטאלוס ואורן חן: איזו מפונקת נפלה אצלי ברשת ,ומישהו מחבר משפט על משקל דומה ונותן לו פרשנות אחרת מהמקור)
אז אם אתה רוצה להשתתף במשחקים האלה ויש לך זמן אתה ממש צריך לשבת עם הסמרטפון (או עם המחשב)ולעקוב אחרי מה שקורה ולהגיב
וזה מדהים אותי ,הרבה אנשים בפיד עובדים והם בכל זאת מתפנים לצייץ והרבה
וזו תחושה שיש סוג של תחרות ,כמו שהייתה בכיתה ו' מי שיאמר את החוכמה הכי טובה ,מי שיצעק את הדיבור הכי גס
ןמדהים איך בחורות צעירות בטוויטר מדברות
אתם מכירים אותי אני לא חסיד אומות העולם אבל הם מדברות חופשי על רצונות כאלה ואחרים ושמתי לב שלבחורות צעירות יש יותר עוקבים
כנראה שהטוויטר הוא עוד כר נרחב צריך לומר לקשרים אישיים וזה יופי,אבל איפה הגבול? ומי שם אותו
אז אחרי שהשבוע היה לי שבוע קצת מבאוס גם בגלל מצבי האישי וגם בגלל מצבי בטוויטר החלטתי שאני ממנן את הזהות שלי בפיד ואני לא הולך להתץחרות עם אף אחד בציוצים ואין לי עניין להיות ייחודי בדברים שאני לא
ונרגעתי ואני לוקח את מקומי בטוויטר בסבבה,זו צריכה להיות המילה המתאימה,סבבה
אני עדיין משוטט בישרא,ועדיין מוצא בלוגים מענינים לקרוא והשבוע נתקלתי בבלוגרית שאני לא הכרתי,היא לא ממש חדשה כאן אבל מצאתי שהיא מאוד מענינת ,כנה ואמיתית וחשבתי שיהיה נחמד אם המילייה בו אני כותב יכיר אותה
אז הנה הקישור לבלוג שלה,כנסו לשם והגיבו.
השבוע מלאו 39 שנים למלחמת יום כיפור ,לא התייחסתי אליה בפעם הראשונה מאז התחלתי לכתוב,לא יכולתי,הרגשתי חסום,ורק אתמול אחרי שהייתה כתבה ביומן על רינו צרור ועל חברו רמי הלפרין שנפל בחווה הסינית הרגשתי שמשתחרר לי איזה חסם
אז רק רציתי לומר שלא שכחתי,אני לא יכול לשכוח
משום מה הפינק פלויד בכל פעם שאני שומע אותם אני חוזר בזבנג אחורה בזמן,גם לשם,לסיני,למלחמה ההיא
תיכף מסתיים ספטמבר,תיכף מתחיל אוקטובר בו הבת שלי חוגגת 19 !!!
מדהים אותי לחשוב על זה בכלל
ואז יבוא נובמבר אבל יש עוד זמן
אני סיימתי,תיהיו טובים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
