פוזמקים

יש לי קרוב משפחה שלא אנקוט בקרבתו או בשמו, שתמיד כשהוא עוזב את חיקינו, כמו עכשיו אחרי ארוחת החג, הוא מפיל עליי עננה כבדה של דיכאון רגעי. נושאי השיחה עימו עוסקים בעיקר במספרים, מהסוג הפחות טוב - ציונים, בגרויות, מיונים, פסיכומטרי. זה לא שלא הולך לי טוב, ההפך הוא הנכון, אבל המשקל הכבד שהוא מניח על כף המאזניים של חיינו בכל הנוגע לנושאים הלל, מכביד עליי מאוד. למרות (מעט) הדברים שאני יודע על החיים, אני נוטה לשכוח את הכל, ולהרגיש את הריקנות שמייצגים הציונים הללו שאמורים לכאורה למלא את חיינו. 

כשהענן מתבהר, אני מתעודד. אנשים מפריזים בכוח שיש לנושאים הללו על חיינו. אני נוהג לחשוב שהכל מסתדר בסוף, ותולה את האחריות על כך בכוחות הטבע, סוג של קארמה. בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שזה משהו אחר - אולי אנחנו אלה שמסדרים את העניינים. בסך הכל, הרבה דברים תלויים בנקודת מבט, בגישה, בהרגל. אני מתחיל להבין שבסופו של דבר, זה לא כל כך משנה. זה לא כל כך משנה אם אני אהיה מאוד עשיר או רק קצת עשיר (), אעבוד בעבודת החלומות שלי או רק בעבודה רגילה, ועוד כל מיני פרמטרים שאמורים להוות איזו אינדיקציה על משהו בחיים שלנו. 

אולי זה כן משנה אם אני אהיה מובטל או אעבוד בעבודה רגילה, אבל כשמגיעים לנקודה מסויימת, לעבור אותה זה רק בונוס. הגוף מווסת הכל, וכך הוא מווסת גם את רמות האושר ושביעות הרצון, לטוב ולרע. השאיפה הגדולה היא להישאר בריא, בגוף ובנפש כדי ליהנות מכל זה. 

בסופו של דבר הכל הבל הבלים. חוץ מאהבה, אהבה זה באמת חשוב.